אבאודי ביום השנה השלישי לזכרה

מיכלי,

11 בחודש נובמבר 2010, יום חמישי,

בקו- אזרבייג'ן, מסתיים לי שבוע עבודה יחסית מוצלח,

שיחה קצרה בסקייפ עם אימא בינה לפני ארוחת הערב, מסכמים שנדבר יותר מאוחר, ברקע YNET מדווחים על "תאונת דרכים" בעכו, לי אין שום חלק בזה הרי אצלי 20:30, כבר אין גוזלים בדרכים.

עוברות 10 דקות- אימא בינה בטלפון, הקול אומר את הכול.....היא בדרך לבית החולים.

שעות ארוכות, סופר לאחור את הדקות והשניות...ההמראה חזרה לארץ מתוכננת ל 05:30 שעון בקו....כל כמה דקות מתעדכן, האמת אני מאוד אופטימי, אנחנו חזקים וננצח גם את זה.....

03:30, שעון בקו, יוצא מהחדר בדרך למעלית......הטלפון מצלצל טל אומר שאימא רוצה לדבר איתי- שומע רק משפט אחד- "צריך להיות חזקים",

אני מביט אל דלת המעלית בקומה התשיעית- יודע שהיא עומדת להוריד אותי הכי נמוך שיש בחיים.....והדמעות מתחילות לזלוג.

אני לא זוכר שבכיתי מגיל 14,

ספרו לי שלדמעות יש טעם מלוח, כתבו על זה שירים, אני לא מרגיש שום דבר, עומד דקות ארוכות לבד מול המעלית ולא יכול להיכנס, הבטן מכווצת, מחנק בגרון, הראייה מטושטשת והדמעות זולגות...ככה ללא שום שליטה.

רוצה להגיע לארץ הכי מהר שאפשר.....נכנס למעלית ויודע שהחיים כבר אינם אותו דבר. למטה מחכים חברים מהצוות שהיה איתי בבקו- חלקם כבר יודעים ויטוסו איתי חזרה.

ואני שלא בכיתי מגיל 14 חש את אותה תחושה כל יום,

הבטן מתכווצת, המחנק בגרון, הראייה מטושטשת והדמעות מתחילות לזלוג, ככה מעצמן, רק לטעם של הדמעות אני לא מגיע או שלא מרגיש.

עברו 3 שנים, זה ממש מבהיל, לפעמים אני אומר לעצמי – טוב הבנתי זה מספיק תחזרי עם חיוך ענק, אבל מיד מבין שזה אמתי ולא ניתן לחזור אחורה, אפילו לא לרגע.

כולנו צוברים מעשים וחוויות, יעל התחתנה עם אסף- זה הרי ממש ברור לך, נולד יונתן שמזהה בתמונות את כולם רק אותך עדיין לא מקשר לשום דבר שהוא מכיר, טל ומאיה הביאו את רוני שכל כך מזכירה אותך- או שזה מה שאני רוצה לראות.....

החברים השתחררו, חלקם כבר חזרו מהטיול של אחרי צבא, חלקם כבר לומדים, אנחנו נותרנו עם הזיכרונות והתמונות שנעצרו בשירות הצבאי, לא נקבל ממך מיילים מדרום אמריקה, לא נתלבט ביחד מה ללמוד, ולא... ולא... ולא....

כתב איתמר פרת בדרך ללוויה של אחותו בקיבוץ חצרים-

אסוף את המעשים את המילים והאותות כמו יבול ברכה כבד משאת.

אסוף את הפריחה אשר גמלה לזיכרונות של קיץ שחלף בטרם עת.

אסוף את כל מראות פניה היפים כמו את הפרי ואת הבר. האדמה היא אפורה מתחת לשלפים ואין לה עוד לתת לך דבר.

ואנחנו מנסים לאסוף וללקט, ומוצאים כל כך הרבה שהשארת אחריך ורק ב 20 שנות חיים.

"אשרי האדם שיודע לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן ולקבל מבלי לשכוח אף פעם"

כמה עוצמה יש בדרך החיים הזו שבחרת, לנו ולכל החברים שלך זה הפך לצוואה, לדרך חיים.

מיכלי

אני גאה מאוד להיות אבא אודי שלך, מודה על הזכות העצומה שהייתי חלק מהחיים שלך, אוהב שהיית ואת חלק משמעותי בחיים שלי, ובוכה כל יום שזה היה כל כך קצר.

מתגעגע כל יום יותר מאתמול ופחות ממחר.

אבאודי

פוסטים אחרונים

הצג הכול

שני אורן - יום הזכרון 2020 בזום

מיכל ואני שירתנו יחד באותו בסיס. בדיוק סיימנו קורס קצינים וניסינו ללמוד להתמודד עם האתגרים שהטייטל החדש הביא איתו. אחד מהתאגרים האלה היו תורנויות קצין תורן בלילות. היינו צריכות להיות אחראיות על בסיס ע

נעמה וולף - יום הזכרון 2020 בזום

מיכל, יום הזיכרון הוא תמיד יום מיוחד בעיני כי זה יום שבו כל עם ישראל מתאחד, שמים את המחלוקות בצד ותומכים אחד בשני. זהו תמיד יום עצוב שבו כל אחד מנסה להיות אקסטרא נחמד ורגיש. ככה אני גדלתי וככה תמיד הר

נעמי טרן - יום הזכרון 2020 בזום

זיכרון עם מיכל קשה לבחור משהו אחד לספר, אבל יש יום עם מיכל שעולה הרבה במחשבות שלי ביום יום, במיוחד כשאני עוברת באזור של כיכר המדינה. היינו בתקופת המיונים לצבא וקיבלנו זימון משותף למיון בתל אביב. אני ז