top of page

אבאודי - יום הזכרון 2020 בזום

מיכלי אהובה שלי

בשנים הראשונות סובבתי את הראש אחרי כל חיילת/קצינה במדים ירוקים, אם הייתה עם שער אסוף או צמה סינית הייתי ממש מחסיר פעימה......אולי אולי הכול טעות, ואז כמובן הכול מתנפץ דרך דמעה זולגת על הלחי. מי שמסביב לא יכול היה להבין מה עובר ברגעים הללו אצלי בראש, אצלי בלב. זר לא יבין זאת.

לאחר שלוש או ארבע שנים מצאתי את עצמי שזה לא קורה לי יותר, אולי כי כבר הייתי אמורה להיות בוגרת יותר ולא במדים אז בעצם מה אני מחפש..... היכן הייתי היום? בעצם מה היית??

עברו תשע וחצי שנים, הכול כול כך אחר, כול כך שונה,

נקודת הייחוס שלי זזה, היא זזה דרך החברות והחברים שלך, הרי הייתי אמורה לרוץ במקביל אליהם. להשתחרר +/- יחד איתם, לצאת לטיול "אחרי צבא", לחנוק את החיים כמו שרק את יודעת,

והיום-

אולי לרקוד היכן שהוא?

אולי ללמוד? מה היית בוחרת ללמוד?

אולי הייתי נשואה? למי?

החברות שלך כבר מחבקות ילדים שלהם, כמה ילדים היו לך?

ואולי.. ואולי.... ואולי...... ואין לשום שאלה כזו שום תשובה, רק תסכול עצום.

מיכלי, את מתנה שאמא אני טל איתי ויעל קיבלנו לפיקדון למשך 20 שנה ושלושה שבועות, אבל איזו מתנה שמשהו נותן הוא פתאום בא ולוקח בחזרה?? זה לא פייר ,

מעניין, למרות שכולנו הרגשנו מאוד קרובים למדנו להכיר אותך בכלל המובנים דווקא אחרי, למדתי כמה היית מעבר לבת זקונים של אמא ושלי, גם חברה נפלאה, איזה מקור השראה היית לכול כך הרבה אנשים, בכמה אנשים הצלחת לגעת בחיים כול כך קצרים.

ומעל הכול איזו מורשת מעין צוואה שהשארת לנו כדי שכולנו נהיה יותר טובים, יותר נותנים לאחרים באהבת חינם ממש כמו שאת ידעת לעשות ב 20 שנות חיים

"אשרי האדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן ולקבל מבלי לשכוח אף פעם "

מיכלי, לא הצלחנו למצוא ממי קיבלת את המשפט הזה )למרות שמצאנו את הפתק המקורי(, לי ברור שמי שנתן לך אותו ידע למה הוא נותן לך אותו. זו פשוט היית את. מיכלי, עבורי זו ממש הצוואה שלך, אני מאוד משתדל להיות זה שיכול, מעניין איך את היית מגיבה לעשיה שלי? האם הייתי מרגישה שאני ראוי, שאני יכול?? מיכלי, עצם המאמץ כבר עושה את הסביבה טובה יותר.

יום הזיכרון הזה לחללי צהל הוא העשירי (אם לא מחשיבים את הפרומו) .... יום הזיכרון 2010 כחצי שנה לפני הרצחך, חזרתי מחו"ל, אמא לא הסכימה שניסע להר הטייסים כמו שנהגנו בכל שנה, החלטנו להיות בטקס בבית העלמין במשגב. צחוק הגורל, זה נראה שמשהו אמר לנו תהיו במשגב כי מעכשיו כאן תהיו כל יום זיכרון כל השנה, ואנחנו נמצאים במשגב בבית העלמין כמעט כל שבוע, רק שהשנה לא נהיה בבית העלמין במשגב, לא יהיה טקס בו כל החברים שלך ושלנו יתכנסו ליד הקבר שלך, לא נאמר קדיש כל ההורים השכולים ביחד, החלטנו שנתכנס כולנו ב ,ZOOM את לא יודעת מה זה אבל כל הקרובים לך כאן ביחד על המסך מכל קצות הארץ והעולם. זוכרים ומזכירים.

בת אהובה שלי, הגעגוע ממש בלתי נסבל, הוא כל יום כל היום..... החשש העצום שלי הוא אובדן הזיכרון, אין זיכרונות חדשים רק התרפקות על זיכרונות העבר, איך נשמר את הזיכרונות?

האושר הגדול שלי הוא לראות את האחייניות והאחיינים שלך מדברים עליך, מזכירים אותך גם במראה ולא אחת גם בתגובות ובאופי. זה מדהים כמה מה שיעלוש כתבה באזכרה שלך מדויק, בכל אחד מהם יש אותך )וזה לא רק בדמיון שלי( כולם יודעים לספר עליך מי את בשבילם, החדר שלך הוא חדר המשחקים והשינה שלהם, את לא רק הדודה מהתמונות בבית.

לראות את עומר עומד במצפור מול כל הגן ומספר עליך ומי את בשבילו אומר הכול אומר שהזיכרון ממשיך.

מיכלי, אני יכול להמשיך ולכתוב לך אבל לא ממש צריך להוסיף.....את הרי איתי כל יום כול היום.

אוהב יותר מאתמול ופחות ממחר.

אבאודי

פוסטים אחרונים

הצג הכול

הגר זהר - יום השנה ה 12

מיכל 12 שנה ומעולם לא העזתי להקריא אני תמיד מפחדת שלא אצליח לעמוד בזה אבל השנה הרגשתי שאני חייבת מיכלי 12 שנים. וזה נראה כאילו זה היה...

אמא בינה - יום השנה ה 12

11.11.22 מיכלי שלנו – אזכרה - 12 שנה בלעדייך ושוב אני עומדת כאן ואומרת, עברה לה עוד שנה ושוב אני אומרת, שעברו 3 שבועות מציון יום הולדתך ה...

יעל זהר - יום השנה ה 12

כבר 12 שנים… יש תופעה בעולם הרפואה שקוראים לה כאב פנטום. מדובר על תופעה שבה חשים כאב או אי נוחות באיבר שנכרת ואיננו עוד. דמיינו מצב שהיד...

Comments


bottom of page