אמא בינה ביום חיל השלישות

ספטמבר 2012

ערב טוב, משפחות שכולות, מפקדים ואורחים יקרים,

זו השנה הרביעית שחיל השלישות מתייחד עם זכר חלליו, זו השנה השנייה בה אנחנו הפכנו לחלק ממשפחת השכול של חיל השלישות .

ביום חמישי, 11 בנובמבר 2010 , בתנו מיכל, נרצחה בידי נהג משאית מטורף בעודה ממתינה בתחנת אוטובוס בעכו בדרכה הביתה משירותה הצבאי. מיכל, שנפצעה אנושות ונאבקה על חייה, נפטרה לאחר מספר שעות בבית החולים נהריה.

בת 20 שנה ו 21 יום הייתה במותה.

מיכל זהר, בתנו, אחות צעירה לטל, איתי ויעל, גדלה והתחנכה בגילון, ישוב קהילתי בגליל שבמועצה האזורית משגב, התעצבה והפכה לאדם בוגר וערכי שכולו אהבה ונתינה לזולת. כפי שאביה, אודי, כתב: "מיכל אכלה את החיים בכל פה, זכתה לאהוב וזכתה להיות נאהבת".

החלל העצום הוא בלתי נתפש, והחיפוש אחר תשובות, דרכי התמודדות וסימנים לחייה ומורשתה אינו פוסק.

מיום הירצחה נחשפנו לאלפי תמונות וסרטי וידיאו שהשאירה מיכל אחריה, בכולם מיכל קורנת משמחה ואושר, מחייכת וצוחקת צחוק מתגלגל, רוקדת ואוהבת. בפרופיל הפייסבוק שלה מצאנו את המשפט:

"אשרי האדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן ולקבל מבלי לשכוח זאת אף פעם"

משפט זה חקוק על מצבתה בבית העלמין ומסמל את המוטו לחייה של מיכל ואת הצוואה הערכית שהותירה עבורנו. ואכן זאת הייתה מיכל; היכולת להתחבר ברגישות עצומה לסביבה בה היא נמצאת וחיה, והרצון להעניק שלא על מנת לקבל תמורה, היו ציר מרכזי בחייה.

כמשפחה, הכרנו את הרגישות הרבה שלה, אולם לאחר מותה גילינו עד כמה בדרכה הצנועה והמיוחדת, הייתה מיכל משמעותית כל כך לקבוצות החברים המגוונות אשר צברה במסדרון חייה הקצרים כל כך.

במסגרת הלימודים ושעות הפנאי השתתפה מיכל בחוגי מחול , ואף הרחיבה בגרות לחמש יחידות במחול. בבחינת הבגרות המעשית יצרה מיכל ריקוד לצלילי השיר "זכיתי לאהוב" של עברי לידר וכהסבר לבחירת הכוריאוגרפיה כתבה :

"האהבה המציפה אותי למשפחה, לחברים, למחול... הרגש שמלווה את הווייתי אל מול ההערכה לכל מה שיש לי, קיים בי תמיד ומעשיר אותי גם כשאני לבד, בלי תלות במה שסביבי".

בתום הלימודים, נפרדה (זמנית) מעולם המחול עם משאלת לב לחזור אליו בתום מחויבותה הצבאית.

בחירתה במסלול ייעודי לקצונה בחיל השלישות שיקף רבות את אופייה; מסלול ומקצוע שמהותו נתינה ללא גבול לחיילי מילואים שתהיה קצינת הקישור שלהם. הצבתה בחטיבה 7, הייתה מלווה בגאווה עצומה לצד אחריות וחשש, התמודדותה עם תפקיד כה מורכב בגיל כה צעיר מעידה יותר מכול על אופיה ויכולותיה.

מפקד פלוגה, שפלוגתו גוייסה לתעסוקה מבצעית כתב לנו במהלך השבעה על סגולותיה של מיכל בתהליך גיוס הפלוגה: "רגישה מאוד לעומס המפקדים, מאוד אכפתית ותומכת בחיילי המילואים שכולם מבוגרים ממנה משמעותית, כל זאת תוך נחישות והשגיות ראויה לציון". המסלול התובעני והמזורז לקצונה העניק לה רבות; הביטחון שלה ביכולתה לעבור כל מכשול, להעניק תמיכה לחיילי המילואים ולמש"קיות שלה במשרד, ללא ויתור על המקצוענות ועל קשיחות הנדרשת לא אחת בתפקיד שכזה.

ואז, ביום חמישי, 11 בנובמבר, בדרכה חזרה הביתה מהבסיס כשבליבה ציפייה להגיע למשגב ולחזור לרקוד, התהפך עולמנו והנורא מכל קרה.

כחלק מהנצחת זכרה, החלטנו לבנות מצפור, שהרי כפי שנאמר "האדם הוא תבנית נוף מולדתו". המצפור הוקם על הר גילון, הישוב בו גדלה, הוא כולל אמפיתיאטרון, המשקיף על הנוף, שהיה נוף מולדתה. המצפור יהווה מוקד משיכה למטיילים בגליל ולרוכבי אופניים, פינות לימוד לתלמידי בתי הספר. כמו כן הכוונה לשלב את המצפור בפעילות ההכשרה הייעודית של חיל השלישות ושל חטיבה 7.

בקורס ההשלמה לקצונה, כתבה מיכל עבודה בנושא "דילמה ערכית בחברה הישראלית" ודנה בשאלה האם נכון לחבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות? מיכל כתבה, "אפילו בדמיוני איני יכולה לתאר את אֶבל המשפחות ובמיוחד את משמעות יום הזיכרון בשבילן... אני מניחה שלאותן משפחות, אחרי שקיעה עמוקה בכאב, קשה מאוד בהפרש של מספר דקות לעבור במעבר חד לשמוח ולרקוד עם כל מדינת ישראל בחגיגות יום העצמאות... אך המעבר החד הזה... מעביר מסר חשוב. למרות הכול, למרות המתים, המלחמות, הכאב, העצב... השגנו את מבוקשנו! הצלחנו להקים מדינה, ויש לנו סיבה טובה להתגאות ולשמוח... הדילמה אם לחבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות חוזרת על עצמה מִדֵי שנה ומטרידה אותי באופן אישי... איני יודעת אם לשמוח או לבכות, להתחבר או להסתגר... יום הזיכרון מציף בי רגשות רבים אשר יוצרים בי בלבול ועצב. ביום זה אני מרכינה ראש לזכר הנופלים במלחמות ישראל ונזכרת באנשים שסיפורם נחרט בזיכרוני האישי, אותם אנשים אשר נהרגו בזמן שירותם הצבאי במלחמות ישראל ובפעולות האיבה. לי לפחות, נכון להיום, ברור שאסור להפריד בין הימים, הקשר הזה הוא קשר דם שאין להפרידו".

אנו, במשפחת זהר, רואים בדבריה צוואה להמשיך ולהנציח את זכרה.

כל משפחה מתייחדת עם אובדנה הפרטי וברגעים אלו אנו מתלכדים יחדיו בכאב ובגעגוע הבלתי פוסקים. כאן במקום הזה תקום אנדרטה לזכר בנינו ובנותינו חללי צה"ל, ואנו המשפחות נגיע להתלכד במסע הזיכרון הנצחי ונזכור את אלו שאינם עוד אתנו.

מבקשת אני להודות בשמי ובשם המשפחות

לחיל השלישות ובראשו תת אלוף אריה דהן, קצין השלישות הראשי,

לעדי ולכל הצוות, תודה גדולה על התמיכה והחיבוק יום יום ושעה שעה.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

שני אורן - יום הזכרון 2020 בזום

מיכל ואני שירתנו יחד באותו בסיס. בדיוק סיימנו קורס קצינים וניסינו ללמוד להתמודד עם האתגרים שהטייטל החדש הביא איתו. אחד מהתאגרים האלה היו תורנויות קצין תורן בלילות. היינו צריכות להיות אחראיות על בסיס ע

נעמה וולף - יום הזכרון 2020 בזום

מיכל, יום הזיכרון הוא תמיד יום מיוחד בעיני כי זה יום שבו כל עם ישראל מתאחד, שמים את המחלוקות בצד ותומכים אחד בשני. זהו תמיד יום עצוב שבו כל אחד מנסה להיות אקסטרא נחמד ורגיש. ככה אני גדלתי וככה תמיד הר

נעמי טרן - יום הזכרון 2020 בזום

זיכרון עם מיכל קשה לבחור משהו אחד לספר, אבל יש יום עם מיכל שעולה הרבה במחשבות שלי ביום יום, במיוחד כשאני עוברת באזור של כיכר המדינה. היינו בתקופת המיונים לצבא וקיבלנו זימון משותף למיון בתל אביב. אני ז