אמא בינה כותבת ביום השנה ה - 9

אזכרה – 9 שנים בלעדייך,

עוד שנה למניין השנים שאינך אתנו פיזית, אך נוכחותך חיה ונושמת יום יום שעה שעה.

את אתנו במחשבות, בנסיעות הארוכות, כשעוברת חיילת ברחוב ומזכירה ולו במעט אותך, בשירים, כן, בהרבה שירים שאהבת ויש להם משמעות אחרת עכשיו. בפרפר שמגיע לבית העלמין תמיד כשאנחנו כאן ועוד כל כך הרבה פעמים ביום שאי אפשר לדמיין.

עוד שנה שדמותך מתרחקת ובכל זאת כל כך קרובה.

עוד שנה של מאבק על השפיות, על הזיכרון של החלקים המטושטשים.

עוד שנה של געגוע לחיבוק המיוחד ולצחוק המהדהד.

עוד שנה להגיד, כבר עברה לה עוד שנה?

מיכלי שלי יקרה, לפני שלושה שבועות היינו אמורים לחגוג לך יום הולדת 29. אני מנסה לדמיין אותך בגיל זה וכבר לא יכולה. בשנה הראשונה דמיינתי שהשתחררת מהצבא או אולי החלטת להישאר בקבע, נוסעת לטייל סביב העולם, מה שנקרא, טיול אחרי צבא, או לימודים. היום בגיל 29 אולי היית נשואה עם ילד או שניים. באיזה מקצוע היית בוחרת? אלה דברים שישארו תמיד כפספוס של חיים.....

אבא ואני כמו בכל יום שישי, בערבי חג ובתאריכים משמעותיים, מרגישים צורך להגיע לכאן (לבית העלמין), כאילו כאן את קרובה יותר. זה כמובן מאד סמלי. הגענו ביום ראשון ה - 20.10.19 תאריך יום הולדתך, שנפל השנה בכ"א בתשרי, יום הולדת41 של אחיך טל, בני .

באנו להדליק נר של געגוע ולציין את יום הולדתך. חשבתי לעצמי, הנה עוד הוכחה כמה העצב והשמחה מתעתעים. האם זה יום עצוב או יום שמח. האם אפשר להיות שמחים וגם עצובים? כנראה שכן, אבל צריך להתאמץ מאד. יש מקום לכאב והוא כפי הנראה ישאר , אבל יש מקום לשמחה ולאהבה.

ברגע שעמדנו לעזוב את בית העלמין ולחזור לעיסוקנו השגרתיים, שמענו קולות של ילדים. כמה שמחנו לראות את איתי ושלושת נכדנו, יונתן, עומר ויובל מגיעים כל ילד עם נר נשמה. ואני חשבתי ששק הדמעות כבר יבש. הדמעות פשוט הסתתרו מאחורי משקפי השמש. זה היה בהחלט רגע מרגש באופן מיוחד.

גם השנה נוסף למשפחתנו נכד חדש, אלון, שיחגוג בעוד 3 שבועות שנה. גם הוא יכיר אותך רק מתמונות ,סרטים, ומכל הזיכרונות שיספרו לו.

בטוחה שאת מלווה את כולנו, משפחה וחברים קרובים שמדברים עלייך ואיתך ברגעים שונים בחיים ומספרים לך את שעובר עליהם.

נוחי בשלום נשמתי היקרה, נמשיך להתגעגע אלייך עד סוף הימים

"אוהבת יותר מאתמול ופחות ממחר"

א מ א