אמא בינה - 6 שנים לזכרה

11.11.16

מיכלי שלי יקרה,

שוב אנו מתכנסים כאן. הפעם, בדיוק בתאריך הנורא, ה-11.11 היום בו התהפכו חיינו.

כל כך הרבה אנשים אתנו תמיד, משפחה, חברים וקרובים. ואני מדברת אלייך בגוף ראשון, אולי את שומעת אותי באיזה אופן.

ושוב אני מוצאת את עצמי השבוע נוברת בקלסרים שבחדרך. מניילנת ומתייקת את מה שכותבים לך ועלייך לאורך השנים. קלסר אחד לפני האסון בו הברכות אופטימיות, עד מאה ועשרים ומה שנשאר זה ה-20 . וקלסר אחד אחרי האסון שבו כבר מספידים ומתגעגעים. והקלסר שלנו, של המשפחה, שמתעדת כל אירוע, מברכות ליום הולדת, המסע לפולין, נסיעה לברזיל עם הלהקה, גיוס, קורס קצינים ועוד ועוד... וכל כך הרבה תמונות וסרטים מוחשיים בהם את נראית כל כך אמיתית שעוד רגע פשוט תצאי מן המסך ותחבקי אותנו.

אני קוראת שוב ושוב את מה שאני מכירה ועדיין לא מאמינה .. שש שנים, שש שנים בדיוק 11.11.2010היום (האחד עשר בנובמבר) והלב פשוט נקרע והדמעות שוב שוטפות אותי. ואז הטלפון מצלצל ואני עונה.. מה נשמע? בסדר כמה שאפשר... ודממה.... וכדי להפר את הדממה מדברים על דה ועל הא ...ושוב אני חוזרת לקלסרים שלי והלילה יורד ואני מרחמת על עצמי, ומנחמת את עצמי. ככה זה לפני אזכרות, התאריכים מעצימים את הלב השבור.

וכשהלילה יורד אני רואה את כל הסרטים עלייך ובסרטים של אחרי האסון אני מקשיבה לחברים שמספרים כמה משמעותית היית עבורם, ועדיין כותבים ומגיבים בפייסבוק. יש המתקשרים כשחלמו חלום או סיפור שנזכרו ,או סתם באים לבקר.

לפני 3 שבועות היינו אמורים לחגוג לך 26 שנים. ובדרכינו אנו משמרים את היום הזה. באותו יום יון יון הזמין אותנו למופע של עברי לידר בדיוק דקה אחרי שקראתי את מה שכתבה גילי בפייסבוק והקריאה לפני רגע...ובמופע שהיה יומיים אחרי, חיכינו שעברי לידר ישיר לנו את השיר "זכיתי לאהוב". המופע נגמר ועברי ירד מהבמה. ואמרתי לאודי באכזבה , ומה עם השיר שלנו? ואז הוא חזר, "כדי לשיר לנו" שנרגיש אותך רוקדת לידינו.

כמו בכל שנה יש רצון לעמוד ולספר לך איך עברה עלינו השנה.. מצד אחד (השמח) קורים המון דברים והכי משמח שנוספה לנו נכדה, אחיינית שלך. שקדי של יעל ואסף, והיא בת 7 חודשים. כמה לא קשה לי לדמיין אותך דודה ל - 5 אחיינים שלא הכרת כלל, שכל הזמן מדברים עלייך וכמה שאת משמעותית בחיים שלהם. ברור לי שהם הפסידו בגדול.

לפני מספר חודשים הבאנו, אודי ואני את יונתן לכאן (לבית העלמין) ויונתן רצה לראות אותך. ספרתי לו שמאד רצית להיות דודה שלו אבל עכשיו את בשמיים שומרת עליו. הדלקנו נר שיהיה לך אור שם למעלה. רוני אומרת לכולם שאת בעננים.

ומצד שני (העצוב)הנה עברה לה עוד שנה. אך הפעם כבר לא יכולתי לדמיין היכן היית יכולה להיות. בשנה הראשונה והשניה דמיינתי שאולי חתמת קבע או מלצרת באיזו מסעדה, או טסת לדרום אמריקה או ברזיל... ואולי את כבר סטודנטית ? למה בדיוק? השנה כבר לא דמיינתי כלום....וזה מבהיל ומתעתע. אפילו השגרה מתעתעת. יש רצון לא לחשוב עלייך כל הזמן, אבל איך אפשר?! את צצה מכל מקום. לוותר על הגעגוע? על הכאב? זה בלתי אפשרי. הגעגוע והכאב צרובים בשמחה היומיומית. הם כבר חלק מה- די. אן. איי שלנו. יחד עם זאת אנחנו משתדלים ולומדים להנות מהיש. לשמוח ולבלות עם המשפחה המורחבת.

מיכלי שלנו , אמשיך לבקר אותך בקביעות ככל הנראה עד סוף הימים. אמשיך גם להתגעגע אלייך, לנשמה שלך, לשמחת החיים שלך ולצחוק המתגלגל שלך...

אוהבת תמיד אמא

פוסטים אחרונים

הצג הכול

שני אורן - יום הזכרון 2020 בזום

מיכל ואני שירתנו יחד באותו בסיס. בדיוק סיימנו קורס קצינים וניסינו ללמוד להתמודד עם האתגרים שהטייטל החדש הביא איתו. אחד מהתאגרים האלה היו תורנויות קצין תורן בלילות. היינו צריכות להיות אחראיות על בסיס ע

נעמה וולף - יום הזכרון 2020 בזום

מיכל, יום הזיכרון הוא תמיד יום מיוחד בעיני כי זה יום שבו כל עם ישראל מתאחד, שמים את המחלוקות בצד ותומכים אחד בשני. זהו תמיד יום עצוב שבו כל אחד מנסה להיות אקסטרא נחמד ורגיש. ככה אני גדלתי וככה תמיד הר

נעמי טרן - יום הזכרון 2020 בזום

זיכרון עם מיכל קשה לבחור משהו אחד לספר, אבל יש יום עם מיכל שעולה הרבה במחשבות שלי ביום יום, במיוחד כשאני עוברת באזור של כיכר המדינה. היינו בתקופת המיונים לצבא וקיבלנו זימון משותף למיון בתל אביב. אני ז