גילי גבל כותבת - 6 שנים לזכרה

מיכלי, "ואני הייתי כאן כל הזמן ולא שמתם לב אני הייתי כאן ידיים על שולחן לב בוער רעב ואני הייתי כאן כל הזמן, לא משתנה אני הייתי כאן חלק בעולם עיוור אבל רואה אני חיכיתי גם כמו כולם לרגע מאושר מוכרים לנו סיפור סדרה בהמשכים סירות על הנהר..."

האמת זה שהוא כאן, עברי לידר, מזכיר לי אותך כל פעם מחדש. הוא הפך עם השנים לפסקול שלך. 6 שנים , אני מודה שבשנים האלה אני שומעת אותו יותר. אני שמחה על כך כי כל פעם שיוצא שיר חדש שלו, נדמה לי שאת באה לבקר.

מוזר לחשוב שהוא כותב שירים שבוודאי היית אוהבת. הוא משאיר לנו מקום לדמיין בין המילים, הן אחראיות על המחשבות של "מה היה קורה אם..." והלחן מחזיר אותי למקום של הגעגוע, זיכרון של העבר, של משהו שמתנגן ולא מרפה... ועדיין שמחה שאת באה לבקר בשירים.

וכמה שירים עוד ייכתבו? מילים שיספרו לנו על אהבה וכאב, ועל מה שנותר בנו אחרי שהן נכתבו... והלחן שיהדהד ויזכיר לנו שגעגוע לא חולף, הוא בא והולך.

אז תדעי יקירתי שכבר 6 שנים שהוא נמצא בפסקול שלי, בשיעורים, באוטו, סתם לפעמים...כי זו הדרך שלי לגרום לך להיות חלק מהחיים האלה. דרך שירים שלא הספקת להכיר. אני מודה לו על זה שהוא תמיד כל כך מדויק, מרגש, מחסיר פעימה.

כי את כאן גם אם לא ממש שמנו לב, בעולם עיוור אבל רואה, כשחיכית כמו כולם לרגע מאושר, ואנחנו כאן ממשיכים- מספרים את הסיפור, סדרה בהמשכים, סירות על נהר.

לא היית, את כאן. את והגעגוע.

אוהבת ומתגעגעת.

גילי גבל

פוסטים אחרונים

הצג הכול

מיכל 12 שנה ומעולם לא העזתי להקריא אני תמיד מפחדת שלא אצליח לעמוד בזה אבל השנה הרגשתי שאני חייבת מיכלי 12 שנים. וזה נראה כאילו זה היה אתמול השיר ברדיו עוד מהדהד לי בראש ברגע בו ידענו שקרתה תאונה ואת ה

11.11.22 מיכלי שלנו – אזכרה - 12 שנה בלעדייך ושוב אני עומדת כאן ואומרת, עברה לה עוד שנה ושוב אני אומרת, שעברו 3 שבועות מציון יום הולדתך ה - 32 שתים עשרה שנים שאת אינך אתנו במובן הפיזי, במובן הרוחני את

כבר 12 שנים… יש תופעה בעולם הרפואה שקוראים לה כאב פנטום. מדובר על תופעה שבה חשים כאב או אי נוחות באיבר שנכרת ואיננו עוד. דמיינו מצב שהיד מגרדת, אבל אי אפשר לגרד אותה, כי היא איננה. כבר 12 שנים שאני כמ