טל ביום השנה ה-11

11 שנה

11 נהיה מספר מיוחד במשפחה

פעם הוא היה של נחמן, היום נמר

מאז ה 11 ל 11 2020 זה המספר של המשפחה

זה כאילו מספר שאנחנו צריכים לשנוא

אבל דווקא כל פעם שהוא פוגש אותנו, זה קצת מרגש אותנו...

כאילו זאת את שם למעלה, עם הקונדסות שלך, דאגת שנהיה בחדר מספר 11

כאילו כדי להזכיר לנו אותך

אומרים שלא צריך להזכיר לנו, כי אנחנו חושבים עלייך כל יום

האמת שזה לא נכון

אני במשך הרבה שנים לא חשבתי עלייך כל יום

גם לא כל שבוע

בשבועות והחודשים הראשונים בוודאי שכן

כמעט כל תגובה בחיי הייתה של אח שכול

בהתחלה זה היה ברור שסולחים לי שאני קצר יותר, עצבני יותר, עצוב יותר

אבל ככל שעובר הזמן, ואתה פוגש אנשים חדשים, ואתה כבר לא "אח שכול" בשבילם, שצריך להכיל, אלא סתם בן אדם חדש, דפוסי ההתנהגות שלך הופכים להיות מי שאתה.

עם הזמן החלטתי, חצי במודע וחצי כדרך התמודדות, שאני מפסיק לתת ל אבל מקום ככ משמעותי בחיים שלי, ומרכז אותו לזמנים ספציפיים, שהלכו והתמעטו לימי זיכרון, וכשההורים מעלים את הנושא. לאף אחד אחר לא היתה זכות לגרום לי להיות עצוב ברגע ספציפי בלי שאני בחרתי. גם לא למאיה.

גם הפסקתי ללכת להלוויות

ולשבעות

הפסקתי לראות סרטים עצובים

ממש לא הבנתי למה שארצה לראות סרט שאני יודע שהוא עצוב, כי הוא על ילדה שמתה, או כי הוא על מלחמת יום כיפור...

בראייתי, כאמצעי הישרדותי, על מנת להיות בן זוג, אבא, חבר, עובד, מתפקד, "סגרתי" את העצב בקופסא, ופתחתי אותה ברגעים מועטים וספציפיים.

רק לאחרונה הבנתי שיש ל"סגירת העצב בקופסא" מחיר

שכשאתה מנסה לאחסן רגש מסוים, אתה מאכסן איתן רגשות נוספים

ואולי את היכולת להרגיש דברים

מנעד הרגשות האחרים מצטמצם גם כן

לקח לי זמן להבין את זה

כי כמובן שיש אירועים שניפצו את פאות הקופסא

הילדים האהובים שלי הם דוגמא מצוינת

רגשות אהבה מטורפים

וגם כעס ועצבנים (ומי שהורה יודע על מה אני מדבר)

אבל בכל מיני אירועים אחרים, ראיתי אנשים סביבי חווים את החיים בעוצמות חזקות

בעוד אני עובר אירועים דומים ומגיב באפטיות או עוצמות פחותות

אני חושב שכבר הבנתי שזה קשור למיכל או התחיל ב 11.11.2010

לפני כחצי שנה הפסקתי לעבוד והתפנה לי זמן להשקיע קצת בעצמי

בהמלצת חבר, יצאתי למסע מונחה עם עצמי

במהלכו פתחתי את הקופסא

המנחה קרא לזה "לפתוח את הלב"

ומתוך הקופסא "השתחררו" גם הרגשות האחרים, והעוצמות.

אז לאחרונה מיכל הרבה יותר נוכחת, אני לא "מגרש" אותה יותר מהמחשבה "כי זה לא מתאים עכשיו",

וכשרוני שואלת על מיכל, פעם ניסיתי לשנות נושא, או למנן את השיחות עליה, היום אני מספר יותר, מה שאני זוכר, מה שאני מרגיש, אנחנו צופים ביחד בסרטונים שיש לנו שלה, רוקדת, מדברת...

ואם פעם היו מזמינים אותי למשהו והייתי סתם אומר שאני לא יכול בשישי, היום אני כבר אומר שאני לא יכול כי יש אזכרה לאחותי, ואני יודע שזה יפתח שיחה, וכנראה שלא אוכל לעבור את המשפט השני בלי שאתחיל להשתנק, ובטח גם להזיל דמעה, ואני מקבל את הרגש הזה שמגיע, ומחבק אותו, כי הוא חלק מלהרגיש, חלק מ לחיות, , הוא חלק ממני.

מיכל היא חלק ממני ומכל מי שפה

והמוות שלה הוא חלק ממני, וממי שאני

לא רק בימי זכרון