טל שמואל כותבת ביום השנה ה-8

מיכ

עדיין לא נתפס לי שאני כותבת ומדברת אלייך באזכרה שלך. נראה לי לפעמים שרק לפני רגע אני תקועה בשער התחתון של גילון מחכה שתפתחי לי, הוא בדיוק נסגר כשאני מגיעה ואת לא עונה... כי אין קליטה. ולפעמים, זה כ"כ רחוק, כמו חלום מעורפל... חלום מתוק וגם בלהות...

לאחרונה חזרתי לגור במשגב, ולפתע מוצאת את עצמי עובדת בתיכון, הולכת במסדרונות ואפילו באולפנה למחול. הלכתי לשיעור היפ הופ, ובאמת שהיה נחמד אבל כשיצאתי משם, מחנק בגרון, דפיקות לב. לא יכולתי לשאת את זה. כלום לא השתנה שם, רק שעברו 8 שנים ואני כאילו חזרתי בזמן. רק שאני לא, ואת לא כאן, ואנחנו כבר לא בתיכון. לא בשנת שירות ולא בצבא. חוזרת למציאות הזו שפעם ... היינו כאן יחד.

ובתוך העצב העמוק הזה נזכרתי לרגע וחייכתי. איך היינו שוכבות על השביל ליד הקפיטריה ומשתזפות, איך ישבת בפינה אצל גאינה והתעצבנת כשכולנו שתקנו ואיך עשית עם אורנה שטויות . נזכרתי איך סיפרת לי בהתרגשות על בחור שנישקת, על שיחות עד אור הבוקר ועל התאהבות במדבר.

נזכרתי איך היה לך קשה בצבא, בחודשי הסיפוח וכמה חיפשת נקודות אור, והתרגשתי לשמוע איך בקורס קצינים את עצמאית ופורחת ומצחיקה את כל הבנות. את היית הראשונה, תמיד החברה הגדולה. ואני מיכ, חברה גאה אוהבת ומעריצה. פעם הייתי בת 19 והיתה לי חברה כמו אחות. כזאת שתמיד נמצאת שם, כששמח וגם כשפחות. פעם כשהייתי בת 19, הכל נראה ורוד. גם כשכעסנו ובכינו הייתה לנו חברות מופלאה שכזאת. את היית הכל, כל שיחה, התלבטות וסיפור. את היית צחוק וחיוך וריקוד, וגם עצב, שאלות ותסכול. היית מחבקת, ואוהבת כל כולך. תמיד הראת לי מה אני בשבילך. היית מפלט ותמיד עם דעות משלך, יחד הרגשנו שהכל קטן עלינו.

חגגנו לך 20 ופתאום בלי שום הכנה זה קרה. אני באוטובוס הביתה מתקשרת ושולחת הודעות, ואת, לא עונה. למה את לא עונה לי, שאלתי אז וגם היום. ואין לי הסבר או תשובות מנחמות, פשוט ברגע הכל השתנה וכבר ממש לא ורוד.

מאז שהלכת הלב נסגר, נפתח שוב, ובעיקר התלבט. אנשים חדשים שהכרתי לא ידעו מי את וזה הרגיש לא הגיוני וכואב. הרי אם מכירים אותי זאת עסקת חבילה, את הרי תמיד תהיי החברה הכי טובה.

אז לוקח קצת זמן, לפעמים שותקת ולפעמים זה עולה במיידי.

לפני שמונה שנים איבדתי את החברה הכי טובה שלי.

מיכ

היא היתה כמו אחותי

טל

פוסטים אחרונים

הצג הכול

מיכל 12 שנה ומעולם לא העזתי להקריא אני תמיד מפחדת שלא אצליח לעמוד בזה אבל השנה הרגשתי שאני חייבת מיכלי 12 שנים. וזה נראה כאילו זה היה אתמול השיר ברדיו עוד מהדהד לי בראש ברגע בו ידענו שקרתה תאונה ואת ה

11.11.22 מיכלי שלנו – אזכרה - 12 שנה בלעדייך ושוב אני עומדת כאן ואומרת, עברה לה עוד שנה ושוב אני אומרת, שעברו 3 שבועות מציון יום הולדתך ה - 32 שתים עשרה שנים שאת אינך אתנו במובן הפיזי, במובן הרוחני את

כבר 12 שנים… יש תופעה בעולם הרפואה שקוראים לה כאב פנטום. מדובר על תופעה שבה חשים כאב או אי נוחות באיבר שנכרת ואיננו עוד. דמיינו מצב שהיד מגרדת, אבל אי אפשר לגרד אותה, כי היא איננה. כבר 12 שנים שאני כמ