אמא בינה מקריאה בטקס יום הזיכרון בבית ספר העל יסודי משגב תשע"ד 2014

עודכן ב: 29 אוק 2018

ביום חמישי, ה- 11 בנובמבר 2010 בדרכה חזרה הביתה מהבסיס הצבאי, כשבליבה ציפייה להגיע לאולפנה למחול במשגב, לחזור לרקוד, התהפך עולמנו והנורא מכל קרה.

מיכל, נרצחה בידי נהג משאית מטורף בעודה ממתינה בתחנת אוטובוס בעכו. מיכל, שנפצעה אנושות ונאבקה על חייה, נפטרה לאחר מספר שעות בבית החולים נהריה.

בת 20 שנה ו 21 יום הייתה במותה.

זו השנה הרביעית שאנו מתייחדים עם זכר חללי צה"ל בצורה שלא תארנו לעצמינו בחלומות הכי גרועים שלנו. "משפחה שכולה", שתי מילים שכל-כך קשה להגיד.

זו השנה הרביעית שהפכנו לחלק ממשפחת השכול, מועדון שאף אחד לא רוצה להצטרף אליו.

זו השנה הרביעית שמיכלי, לא אתנו. כאן, היכן שאני עומדת, רקדה מיכל ושרה בטקסי יום הזיכרון לחללי צה"ל ובימי העצמאות. כאן, במקום הזה, איחלנו לה בהצלחה בהמשך הדרך יחד עם בני המחזור שלה, עם גיוסם. לא תארנו לעצמינו שכאן במקום הזה שמה יתנוסס כחלל צה"ל.

אין יום שדבר או שניים אינם קשורים בה, חיילת שחולפת על פנינו, צחוק מתגלגל, שיר ברדיו, ריקוד בטלוויזיה ועוד ועוד... מיכלי שלנו גדלה והתחנכה בגילון, למדה בבית הספר היסודי "הר- גילון", למדה בבית הספר העל יסודי משגב, הייתה בתנועת הנוער, רקדה באולפנה למחול 5 ימים בשבוע, והייתה מאושרת. עולם הערכים שלה היה מושתת כולו על נוף מולדתה, נוף מולדתנו, תושבי משגב. מיכלי שלנו הייתה ילדה שמחה, צחוקה המתגלגל מהדהד וקיים בכל סרטי הווידיאו והתמונות הרבות שהשאירה אחריה. בעמוד הפייסבוק שלה מצאנו את המשפט שהפך למוטו וגם חקוק על מצבתה. "אשרי האדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן ולקבל מבלי לשכוח זאת אף פעם."

מיכלי התגייסה למסלול קצונה ייעודית בחיל השלישות, והייתה קצינת קישור של חטיבה 7 . בהשלמה לקצונה, כתבה מיכל עבודה בנושא "דילמה ערכית בחברה הישראלית" ודנה בשאלה שנשאלת כל שנה מחדש. האם נכון לחבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות? מיכל כתבה, ואני מצטטת: "אפילו בדמיוני איני יכולה לתאר את אֶבל המשפחות ובמיוחד את משמעות יום הזיכרון בשבילן... אני מניחה שלאותן משפחות, אחרי שקיעה עמוקה בכאב, קשה מאוד בהפרש של מספר דקות לעבור במעבר חד לשמוח ולרקוד עם כל מדינת ישראל בחגיגות יום העצמאות... אך המעבר החד הזה...מעביר מסר חשוב. למרות הכול, למרות המתים, המלחמות, הכאב, העצב... השגנו את מבוקשנו! הצלחנו להקים מדינה, ויש לנו סיבה טובה להתגאות ולשמוח...הדילמה אם לחבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות חוזרת על עצמה מִדֵי שנה ומטרידה אותי באופן אישי.(כותבת מיכל). איני יודעת אם לשמוח או לבכות, להתחבר או להסתגר... יום הזיכרון מציף בי רגשות רבים אשר יוצרים בי בלבול ועצב. ביום זה אני מרכינה ראש לזכר הנופלים במלחמות ישראל ונזכרת באנשים שסיפורם נחרט בזיכרוני האישי, אותם אנשים אשר נהרגו בזמן שירותם הצבאי במלחמות ישראל ובפעולות האיבה. לי לפחות, נכון להיום, ברור שאסור להפריד בין הימים, הקשר הזה הוא קשר דם שאין להפרידו".

מאותו יום נורא, מאותם רגעי השבר נחלקים החיים לשניים: מה שהיה לפני, ומה שקרה אחרי, ואלה שני עולמות שונים: הראשון, השלם, היפה, שכל העתיד לפניו, והעולם השני - השבור, הבוכה, ואנחנו יודעים כי כל ימות השנה, כל הלילות טרופי השינה, הם יום זיכרון אחד ארוך. עבורנו, המשפחות השכולות, יום הזיכרון הוא עוד יום כואב מתוך 365 ימים בשנה. לא מלים, לא ניחומים, לא אנדרטאות ולא ימי זיכרון הם המרפא לכאב המשפחות, כי אנו יודעים: אין מרפא!

ברגעים אלו אנו, כל תושבי מדינת ישראל מתלכדים יחדיו בכאב ובגעגוע הבלתי פוסקים, במסע הזיכרון הנצחי לזכור את אלו שאינם עוד אתנו.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

שני אורן - יום הזכרון 2020 בזום

מיכל ואני שירתנו יחד באותו בסיס. בדיוק סיימנו קורס קצינים וניסינו ללמוד להתמודד עם האתגרים שהטייטל החדש הביא איתו. אחד מהתאגרים האלה היו תורנויות קצין תורן בלילות. היינו צריכות להיות אחראיות על בסיס ע

נעמה וולף - יום הזכרון 2020 בזום

מיכל, יום הזיכרון הוא תמיד יום מיוחד בעיני כי זה יום שבו כל עם ישראל מתאחד, שמים את המחלוקות בצד ותומכים אחד בשני. זהו תמיד יום עצוב שבו כל אחד מנסה להיות אקסטרא נחמד ורגיש. ככה אני גדלתי וככה תמיד הר

נעמי טרן - יום הזכרון 2020 בזום

זיכרון עם מיכל קשה לבחור משהו אחד לספר, אבל יש יום עם מיכל שעולה הרבה במחשבות שלי ביום יום, במיוחד כשאני עוברת באזור של כיכר המדינה. היינו בתקופת המיונים לצבא וקיבלנו זימון משותף למיון בתל אביב. אני ז