טל כותב ביום הזכרון לחללי צהל - 2011

עודכן ב: 29 אוק 2018

מיכלי קטנה שלי

אני לא יכול להפסיק לחשוב על תחושת הפספוס. על זה שלא הכרתי אותך מספיק טוב, שתמיד היית האחות התינוקת שלי שהייתה קופצת עלי כשחזרתי מהצבא ביום שישי נתלית עלי ומחבקת אותי חיבוק חזק ולא עוזבת. וככה הייתי מסתובב איתך עלי וממשיך בסבב הנשיקות המשפחתי. ואת גדלת אבל אצלי בראש נשארת תינוקת. היה לך עולם ומלואו שפשוט לא הכרתי, ריקודים, חברות, בני זוג, צבא. בשיחות האחרונות שלנו כשהיית בקורס קצינות ואח"כ בג'למה, אני זוכר שהרגשתי שהנה, אוטוטו הפערים בנינו מצטמצמים וכבר תוכלי להיות לא רק אחותי התינוקת אלא אחות שהיא גם חברה טובה, וגם אחת שנותנת לי תובנות על החיים. שנפצה על כל השנים שאמנם אהבנו אהבה עזה ללא תנאים, אבל קצת יותר מדי מרחוק. מרחק של גבר מילדה, של כדורסל מריקודי מחול, של באר שבע מגילון, של שנת 78 משנת 90.

ואז זה קרה.

קשה כבר לספור את כמות הפעמים ששאלתי את עצמי "למה זה קרה לך? למה זה קרה לנו?", קשה להשתחרר מתחושת חוסר הצדק! הרי רק חייכת ועשית טוב לעולם, איך יכול להיות שסיימת את תפקידך בעולם כל כך מוקדם?

עברה כבר חצי שנה, אני זוכר את הרגעים הראשונים מאז הטלפון של אבא, ואת הימים הראשונים אחרי השיחה ההזויה עם הרופא בבית החולים שסיפר בקול מונוטוני של מי שלצערו כבר אמר את המילים האלו או דומות להן רק עם שם אחר. אני זוכר את איתי ואותי מחבקים את אמא ולא יודעים מה להגיד או מה לחשוב. אני זוכר שסיפרתי ליעל, אני זוכר את אמא מספרת לאבא בטלפון. אני זוכר שבהתחלה לא בכיתי, אולי לא הבנתי, אולי כי אבא לא היה אז הרגשתי המבוגר האחראי. אני זוכר את כל זה כאילו היו אתמול.

קראתי כל מילה שנכתבה עלייך, באיחולי יומולדת ישנים, בהספדים שנכתבו בשבעה ובאזכרות, הודעות פרטיות ופומביות שכתבו לך חברים בפייסבוק. ותחושת הפספוס רק גברה והלכה. היית בן אדם עוד יותר מדהים ממה שחשבתי, נגעת בליבם של כה רבים באופן כל כך חזק.

השלושה חודשים הראשונים היו פשוט גיהינום. הרגשתי כעס. כעס על אלוהים, ואז הרגשה שהוא בכלל לא קיים. ואז שנאה לכל מי שבכלל מזכיר אותו ומאמין שהוא קיים. ואז כעס על הקוסמוס, הרגשה שהוא דפק אותי. הייתי פשוט בן אדם עצוב. ומי שמכיר אותי יודע שזה לא אני. בכל כוחי, נע בן אופטימיות לדיכאון, ניסיתי למצוא נקודות אור, כי את העבר אין להשיב, אפשר רק לקחת את מה שקרה ולחפש איך יוצאים מזה מחוזקים. אז גיליתי שאפשר לאהוב את המשפחה שלי אפילו עוד יותר, ולהודות ליקום שיש לי אותם, ולגלות מחדש את משפחת וולף ובהם המדהימים, ואת החברים האמיתיים והמדהימים של ההורים, של האחים ושלי, להודות ליקום ששלח לי את מאיה רגע לפני האירוע הקשה בחיי, ולרצות בהשראתה של מיכלי שלנו, להיות אנשים יותר טובים, יותר סבלניים, איכפתיים ונותנים לזולת ולסביבה, כמו שמיכל היתה, שתוכל להסתכל עלינו מלמעלה ולהשוויץ לחבריה המלאכים, "תראו זאת המשפחה שלי", וכדי שאנחנו נוכל להצדיק את התואר המכובד, המשפחה של מיכל זהר.

אוהב אותך יותר ויותר ולא מפסיק לחשוב עלייך לרגע

אחיך הגדול

טל

פוסטים אחרונים

הצג הכול

שני אורן - יום הזכרון 2020 בזום

מיכל ואני שירתנו יחד באותו בסיס. בדיוק סיימנו קורס קצינים וניסינו ללמוד להתמודד עם האתגרים שהטייטל החדש הביא איתו. אחד מהתאגרים האלה היו תורנויות קצין תורן בלילות. היינו צריכות להיות אחראיות על בסיס ע

נעמה וולף - יום הזכרון 2020 בזום

מיכל, יום הזיכרון הוא תמיד יום מיוחד בעיני כי זה יום שבו כל עם ישראל מתאחד, שמים את המחלוקות בצד ותומכים אחד בשני. זהו תמיד יום עצוב שבו כל אחד מנסה להיות אקסטרא נחמד ורגיש. ככה אני גדלתי וככה תמיד הר

נעמי טרן - יום הזכרון 2020 בזום

זיכרון עם מיכל קשה לבחור משהו אחד לספר, אבל יש יום עם מיכל שעולה הרבה במחשבות שלי ביום יום, במיוחד כשאני עוברת באזור של כיכר המדינה. היינו בתקופת המיונים לצבא וקיבלנו זימון משותף למיון בתל אביב. אני ז