יעל כותבת ביום הזכרון

עודכן ב: 29 אוק 2018

10/5/16

מיכלי,

זאת השנה השישית שאני עומדת כאן וסופדת לך, זאת השנה השישית שכאשר מושמעת הצפירה, אני לא חושבת על אף-אחד אחר מלבדך, זאת השנה השישית שהיום הלאומי והציבורי הזה הוא עוד יום פרטי שלי ושלנו כמשפחה, יום שבו אנחנו נותנים הצצה לחיים שלנו מאז שאת אינך.

מי שזכה לחיבוק העוטף שלך בחייך מחויב להעביר את משנתך: "אשרי האדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן ולקבל מבלי לשכוח זאת אף-פעם". ומי שלא, מוזמן להתמסר לאלפי הסיפורים והרגעים שהשארת אחריך, וללמוד מתבונתך הרבה שרכשת כשאת רק בת עשרים.

החלומות עליך עדיין פוקדים אותנו מעת לעת, תחושה נעימה שבין חלום למציאות. בחלומות האלה את עדיין בת עשרים, נערה שחורת שיער, כשהקמטים היחידים שמכסים את פניך הם קמטים של צחוק סביב חיוכך, ומבטך צחור וטהור ויפיפה.

אומרים שהזמן מרפה, זה מאד לא מדויק – אמנם כשמדברים עליך הקול כבר פחות רועד והתרגל למעמד המפוקפק, אבל מבפנים התחושה קשה ולא מתקבלת על הדעת, ודווקא כי כל-כך הרבה משתנה כל הזמן.

השנה זכיתי אני להפוך אותך לדודה, ופתאום היעדרך לובש פנים חדשות שלא הכרתי – שקד לא תפגוש אותך, לא תקבל ממך חיבוק, לא תשמע את קולך, לא תתגעגע אליך. היא תכיר אותך רק דרך תמונות, סרטים וסיפורים, והאור שאת מפיצה דרכם. היא תשמע על הדודה שקצת דומה לאמא אבל נשארה צעירה לנצח. היא תלמד על האדם הכי שמח שאי-פעם נולד, על הנערה עם הלב הרחב, הנתינה האינסופית והאהבה הכנה לאדם ולחיים, ממש כמו גיבורה בסיפור אגדה. ובבוא היום, לצערי היא גם תבין שנהרגת בטרם עת, בעת מילוי תפקידך הצבאי, בגלל חוסר צדק ומקריות אכזרית.

כבר עוד מעט 6 שנים בלעדיך, כמו שאמרתי, זה לא הולך ונהיה יותר קל, בטח שלא הגעגוע. אני ממשיכה להנציח אותך בדרכי השקטה, ומשתדלת במעשיי להיות אדם טוב ושמח, כפי שאת היית בחייך.

שלך תמיד,

אחותך, יעל.