יעל ביום השנה ה-11

זיכרון מנקודת מבטה של אחיינית


מאז שנולדתי, יש אצל אמא ואבא בחדר תמונה של מישהי. היא נראית לי מוכרת אבל אני לא מכירה אותה. מעולם לא פגשתי אותה אבל היא מסתכלת עליי מבעד לתמונה, מחייכת אליי. *** אצל סבא וסבתא בבית יש תמונה גדולה. אותה אחת מוכרת, אותו החיוך, הפעם לובשת מדים. אני גדלה עם הידיעה העמומה הזאת ולא ממש עוד מחברת את הזכרונות, האירועים והסיפורים לבחורה היפיפייה שמביטה בי מבעד לתמונות. *** אני גדלה לתוך הזיכרון ולאט לאט אוספת חלקים ומבינה: הייתה לי דודה שקראו לה מיכל; היא תמיד מחייכת, היא מוקפת חברים והיא עמוסה בפעילויות (טיולים, מחול, בילויים וכמובן אוכל). היא נמרצת ומדבקת בתנועה שלה, ממש עושה חשק לרקוד כל פעם שצופים בה. אמא לפעמים אומרת שקיבלתי את האהבה שלי לתנועה ממנה. אבל למען האמת, אני לא בטוחה שאני ממש מכירה אותה. איך אפשר להכיר מישהי מבלי לדעת איך הקול שלה נשמע, איך היא מחבקת ואילו בדיחות היא מספרת. *** אמא אומרת שיכולת להיות דודה נפלאה; חמה, אוהבת, מצחיקה. דודה כזאת שרק מצייצים והיא באה. דודה שמכינה את הסופלה הכי טעים בעולם כולו. דודה שמספרת סיפורים לפני השינה עד שנרדמים ודודה שמרגיעה אותנו כשאבא ואמא מעצבנים אותנו. זה נשמע כמו פספוס רציני ומגביר את הרצון לחיות את החיים האלה שהיו יכולים לקרות אילו… בעשרים שנות חייך צברת כלכך הרבה חוויות, מתועדות בתמונות וסרטונים. חיים שלמים. ואיכשהו מרגיש שזה לא מספיק. לא מספיק כדי להכיר אותך, ובטח לא מספיק כדי להרוות את הגעגוע אליך.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

מיכל 12 שנה ומעולם לא העזתי להקריא אני תמיד מפחדת שלא אצליח לעמוד בזה אבל השנה הרגשתי שאני חייבת מיכלי 12 שנים. וזה נראה כאילו זה היה אתמול השיר ברדיו עוד מהדהד לי בראש ברגע בו ידענו שקרתה תאונה ואת ה

11.11.22 מיכלי שלנו – אזכרה - 12 שנה בלעדייך ושוב אני עומדת כאן ואומרת, עברה לה עוד שנה ושוב אני אומרת, שעברו 3 שבועות מציון יום הולדתך ה - 32 שתים עשרה שנים שאת אינך אתנו במובן הפיזי, במובן הרוחני את

כבר 12 שנים… יש תופעה בעולם הרפואה שקוראים לה כאב פנטום. מדובר על תופעה שבה חשים כאב או אי נוחות באיבר שנכרת ואיננו עוד. דמיינו מצב שהיד מגרדת, אבל אי אפשר לגרד אותה, כי היא איננה. כבר 12 שנים שאני כמ