כבר 12 שנים…
יש תופעה בעולם הרפואה שקוראים לה כאב פנטום.
מדובר על תופעה שבה חשים כאב או אי נוחות באיבר שנכרת ואיננו עוד. דמיינו מצב שהיד מגרדת, אבל אי אפשר לגרד אותה, כי היא איננה.
כבר 12 שנים שאני כמו מהלכת בלי איבר בגוף…
אני זוכרת כמה כאב לי בהתחלה, לחיות בלעדיו, וכמה לא הצלחתי ״לגרד״ אותו כדי לחוש איזו הקלה מהמכאוב, כי הוא פשוט איננו - תסכול שגובל בייאוש בתוספת כאב פיזי ונפשי קשה מנשוא. והיום, 12 שנים אחרי, זה מבהיל נורא, כי התרגלתי קצת לחיות בלעדיו.
לא שכחתי אותו, אבל הצלקת סביבו קיפסלה את הכאב. הגוף פשוט עשה מעקפים כדי להתמודד בלי, כדי לרפא את הפצע שסביב האין, כדי להמשיך לחיות עם ובתוך כל היש;
כבר 12 שנים שאני חיה בלי מיכלי שלי.
וזה כואב כלכך כי חשבתי שאני לא אצליח לחיות בלעדיה, שיכאב לי כל-כך עד שלא אהיה מסוגלת אפילו לנשום. ולפעמים הנשימה באמת נהיית קצרה, והדמעות עוד שוטפות את המכאוב, ולפעמים עוד יש אפילו כאבי פנטום. עדיין אני מקווה לפעמים שאתעורר מחלום הבלהות הזה, למציאות מתוקה שבה את כאן, וזה מרגיש כמו כאב פנטום, רק הפוך… לדמיין חוויה נעימה שלא קרתה, שלא תקרה, ולא למצוא שום איבר להיאחז בו לשם כך. ולזה הרפואה עוד לא ממש המציאה מושג.
כבר 12 שנים שאני חיה בלי מיכלי שלי. חיים מלאי משמעות, חיים של אהבה, של פריחה ושגשוג, חיים.
זה לא ייאמן איך אפשר לחוות בו זמנית את היש וגם את האין, איך אפשר לפחד ובאותה העת גם להעז, איך אפשר לחיות וגם לכאוב. כי כשיש כאב פנטום מרגישים ולא מרגישים בעת ובעונה אחת.
Comments