יעל כותבת ביום השנה ה-8

מיכלי,

שמונה שנים מאז שנפרדנו ממך. כמה מחשבות מהעת האחרונה:


המקרר אצל ההורים מתמלא ומתעדכן בתמונות, בעיקר של הנכדים (פשוט לא נתפש שאת לא מכירה את האחיינים שלך), ורק התמונות שלך קבועות, דוהות, אל-זמניות. כמעין משל מנחם לחיינו - אנחנו גדלים, מתבגרים, מתרחבים, משתנים ומוסיפים צבעים וגוונים לחיינו. ואת - בת עשרים, לא יותר. לא גדלה, לא מתבגרת ולא מתרחבת.


השנה היה לי קשה לכתוב לך במיוחד.

העיסוק היומיומי בשגרה המבורכת, בדאגות השונות, כמו לא נותן מקום לחשוב עליך, ולחדד את הזכרונות המשותפים בינינו. שלא לומר, למצוא את הזמן לשבת, להקדיש את כל כולי אליך, להתנתק מהכל ולחשוב איך אני מחברת אותך למציאות ההווה.


אז כשאני מביטה במקרר עמוס התמונות, אני מנסה להתחבר אליך בנקודות הדמיון, במקומות ובחוויות שהייתי רוצה שתהיי בהם. אני מסתכלת עליך, בתמונות, בזכרונות הקוליים והחווייתיים ממך, ומוצאת בכל אחד מהאחיינים שלך משהו ממך:


את הכמיהה לאהבה של יונתן

את הרגישות של רוני

את השובבות של עומר

את טוב הלב של מיקה

את הצחוק המתגלגל של שקד

את יכולת ההשתלבות עם הגדולים של יובל

ואת הדעתנות של עינב


כמה בני ובנות מזל הם על שקיבלו ממך את כל המעלות הרבות הללו. וכמה מחמיץ את הלב שאת לא יכולה להתגאות בכל זה, להשתלב בזה ולהנות מהם.

והדמיון הזה, כמו הזיכרון וכמו הגעגוע, פנים רבות לו. לעיתים הוא מנחם ולעיתים הוא מעציב, ולעיתים הוא עוזר להבין את העובדה שאת אינך ולעיתים דווקא מקשה כלכך על הפנמה של העובדה הפשוטה והמצערת הזאת.


ולמרות כל זאת, ואולי אף על פי - אני עדיין אוהבת אותך - יותר מאתמול ופחות ממחר,


אחותך, יעל.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

אמא בינה - אזכרה 11

מיכלי שלנו - אזכרה - 11 שנים בלעדייך עוד שנה עברה לה במהירות, עד שנדמה שכל שנה שעוברת קצרה יותר מקודמתה. עוד שנה שמתארגנים וחושבים איך יהיה יום השנה הזה. איך נבחר שיר פתיחה שמלכד את כולנו. מה נאמר שע

רוני זהר ביום השנה ה-11

יש דברים שלא אדע אף פעם למשל : איך את היית נראית היום? או איפה היית גרה? דברים כאלה, יום אחד התעניינתי בך אז שאלתי ושאלתי את אבא, אמא (למרות שאמא לא יודעת הרבה) יעל, סבא ,סבתא... אבא סיפר גם סבתא ויעל

אבא אודי יום השנה ה 11

מיכל 2021 12 בנובמבר 2021 11 שנים, המספר הזה מבהיל, כמה מהר הזמן עובר- ואת לא כאן? היום היית צריכה להיות בת 3