14.11.14
מיכלי שלי,
כל-כך הרבה מכתבים אליך כבר התחילו כך, הרי יש משהו שלא מרפה, שלא נותן לקבל את העובדה שאת אינך. ובכל זאת, אין דבר מוחשי וכואב יותר מלעמוד כאן מולך, להסתכל על שמך מסתכל עליי ולהבין שזה יהיה הכי קרוב שאני יכולה להגיע. לפחות במובן הפשטני ביותר.
עוד שנה עברה, שנה מלאה בחוויות, בהתנסויות, ברגעי התרגשות, בהחלטות רבות הנוגעות לעתיד, שנה שהייתה מלווה גם בהרבה געגוע אליך. געגוע אינסופי. הלוואי והיית איתי בכל אותם הרגעים, הלוואי והשיח שאני מקיימת איתך לא מעט, היה לובש צורה הדדית יותר ולא היה מורכב רק מזיכרון הולך ומצטבר.
חזרתי לפני שבוע מטיול של ארבעה חודשים, הטיול הגדול של אסף ושלי, פסק זמן מהשגרה הלוחצת והמציפה. מטבע הדברים, היינו מבוגרים יותר מרוב המטיילים הישראלים שפגשנו בדרך, רובם היו דווקא בגילך, לפעמים אפילו צעירים יותר, כאילו כדי לספר לי שבמסלול החיים הדמיוני שבניתי לך, הייתי אמורה לפגוש אותך שם, לשמור עליך ולוודא שאת לא עושה שטויות.
אז התחלתי לחפש אותך – חיפשתי אותך בפסגות הגבוהות של ההימליה, בנקודה שהכי קרובה לשמיים, באגמים הקסומים של קירגיזסטן ושל סין, בנהרות השוצפים של לאוס וחופים המרפאים של תאילנד. חיפשתי אותך באתגרים השונים שעברתי בדרך, בנקודות הקושי, בנקודות השיא והאושר, חיפשתי אותך כשהצחוק המתגלגל שלי פתאום הזכיר לי את שלך. חיפשתי אותך גם כשנחתנו בארץ, במקום שבו מחכים לחוזרים, אולי הפעם תפתיעי את אותי ותיתני לי סימן שאת איתי.
אני ממשיכה לחפש אותך, כל הזמן, לפחות את הדרך הנכונה לשאת את הכאב ואת הגעגועים אליך, שמקבלים צורות חדשות במהלך הזמן שחולף. אני ממשיכה לחפש את הדרך לקיים את מי שהיית, להפנים את חדוות החיים ואת הוקרת התודה, שאפיינו אותך כל-כך – לתת מבלי לזכור ולקבל מבלי לשכוח. אני ממשיכה, בלעדיך. כבר ארבע שנים שאת אינך, אין לי מילים לתאר את הכמיהה לחיבוק שלך.
סיסטר, היכן שלא תהיי, אני אוהבת אותך כל-כך, יותר מאתמול ופחות ממחר.
אחותך.
Comments