מאיה כותבת למיכל

עודכן ב: 7 נוב 2018

את מיכל פגשתי לראשונה 5 ימים לפני שנהרגה.

זה היה יום שבת, ובגילון חגגו יומולדת כפולה: יומולדת 32 לטל, ויומולדת 20 למיכל. אני לא רציתי להגיע, כל הסיטואציה המשפחתית הזאת הביכה אותי אז, כשטל ואני הכרו קצת יותר מחודש.

בסוף סיכמנו שאגיע בשבת. זו היתה הפעם הראשונה שהגעתי לבית משפחת זהר: בית מואר, מלא אהבה ושמחה, מן הרמוניה כזו שלא רואים הרבה.

אני זוכרת שישבנו על הדשא של אתי ואמנון, וארבעת האחים ישבו שם יחד, ובמשך עשרים דקות הריצו ביניהם בדיחות פנימיות שרק הם הכירו. האהבה והאינטימיות ביניהם העירו את כל הדשא, ואני הרגשתי ברת מזל שו המשפחה של החבר שלי.

אותו יום שבת היה המפגש הראשון שלי עם המשפחה כולה בהרכב מלא: בינה ואודי, טל, איתי והגר, יעל ואסף ומיכל. אני זוכרת את מיכל יושבת מולי, סקרנית ונמרצת, ומתחקרת אותי: מה למדתי, מאיפה ההורים שלי, מה אני עושה היום, איך נפגשנו... מוודא שאני ראויה לאח שלה.

מאוחר יותר סיפרה לי אחת החברות שלה, שמיכל "אישרה" אותי. מזל.

חמישה ימים אחרי אותו אחר הצהריים קסום, נפגשנו שוב במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים בנהריה. ובאותו לילה נפרדנו ממיכל – אלו שהכירו אותה כל חייה, וזו שפגשה אותה לראשונה לפני חמישה ימים.

את מיכל הכרתי לעומק רק אחרי שנהרגה. פגשתי את החברים שלה, שמעתי על בני הזוג שלה, קראתי עבודות שכתבה בביה"ס ובקורס קצינות, ראיתי את כל האלבומים שלה. שמעתי על השירים שאהבה לשמוע בנסיעות בארה"ב, ופעם בכמה חודשים רוני ומיקה מקבלות שמלה או אוברול שהיו פעם שלה.

דרך הסיפורים והזכרונות, אני מרגישה שאנחנו כבר מכירות, וברור לי איזה יצור שמח וטוב לה היא היתה.

גם את בינה ואודי הכרתי לעומק רק אחרי שמיכל נהרגה. למדתי כמה חשובים להם המפגשים המשפחתיים, והסלמון בטחינה שתמיד יהיה בהם. כמה הם עסוקים ומלאי חיים, ואיך הכל קופא פתאום כשברחוב עוברת קצינה שטיפה מזכירה את מיכל. את החיוך הגדול והעיניים הצוחקות שמתלווים לכל חיבוק, ואת המבט הדועך כשקופצת פתאום מחשבה עצובה. את האושר הגדול כשפוגשים את הנכדים – אושר אמיתי שממלא את כל הלב, אבל אנחנו כבר יודעים שלאושר הזה תמיד מתלווה כאב, ושדווקא ברגעים האלו, המחסור שלה הכי מורגש.

אני זוכרת את החשש שהעצב העצום הזה, שנכנס פתאום הביתה בלי הזמנה, ישאר לגור כאן.

הפחד שמעכשיו החיים יהיו עצובים.

אבל בינה ואודי, בכוחות נפש שלי קשה להבין, החליטו כבר בשבעה, שהם בוחרים בחיים ולא במוות, נאחזים ב"יש" ולא טובעים ב"אין".

אז את מיכל כמעט ולא הכרתי, ועולם לא אדע איך היה נראה שולחן שישי כשגם היא סביבו, איפה היתה בוחרת לגור, ואיך היתה קוראת לילדים שלה. אבל את המשפחה שלה זכיתי להכיר, ואיזו ברת מזל אני שהיום זו גם המשפחה שלי.

מאיה