אצלנו במשפחה לכל אחד יש את הבן דוד שלו. לי יש את טל, לנימי יש את איתיקו, לנעמול יש את יעלי ולנדבי את מיכלי.
בימי הולדת כל אחד מתקשר לבן דוד שלו ובארוחות משפחתיות כל אחד בד"כ יושב ליד הבן דוד שלו (עוד מתקופת שולחן הילדים המסורתי)
בשבת האחרונה שלך מיכלי, כשחגגנו לך 20 דווקא התיישבתי על ידך ועל יד איתן. האמת שהעדפתי ליד טל, אבל ככה יצא...
ישבתי לידך ונראת לי מאוד שמחה, מאוד מאוהבת ומאוד עייפה.
שיחקנו את המשחק "היא סבבה והכל אבל..." והיה ממש מצחיק וכיף.
בחודשים הראשונים אחרי שנהרגת, היה לי קשה לכאוב. ז"א כן כאב לי, מאוד, אבל כל פעם הרגשתי שמה זה הכאב שלי לעומת האחרים?...
מה זה הכאב שלי לעומת בינה, שחוץ מלאבד את הבת התינוקת שלה גם איבדה גם איבדה את החברה הכי טובה, ולמי היא תחכה עכשיו כל ערב עם סלט?
ומה זה הכאב שלי לעומת אודי, שעבר כ"כ הרבה בחיים, שרד קרבות ואירועים רק כדי לגלות שהבת הקטנה שלו לא חוזרת יותר הביתה.
ומי אני שאבכה אם יש לי עכשיו 3 בני דודים שאיבדו את אחותם הקטנה, דווקא את מיכלי שהיתה הכי קטנה ובסך הכל חיכתה לאוטובוס ועוד לא הספיקה כלום.
ומה זה הכאב שלי לעומת הכאב של סבא וסבתא שבאמת עברו כבר כמעט מאה שנה של תלאות וחוויות, וממרום גילם צריכים לקבור נכדה קטנה ויפה.
ומה זה הכאב שלי לעומת אבא שלי שלוקח הכל כל כך קשה ושמסתכל על אחותו הקטנה ואין לו מושג איך לנחם אותה ואיך לשמור עליה שלא תיפגע.
ואפילו מה זה הכאב שלי לעומת הכאב של נדבי שמיכלי היא בעצם שלו, כי אצלנו במשפחה לכל אחד יש את הבן דוד שלו... וכאב לי בשביל כולם ואני מסתכלת על כולם ומתוכי מתחוללת סערה... וכואב לי כואב לי מאוד בשבילי.
כואב לי שלא אראה אותך יותר לעולם, וזה לא נתפס בעיני, וכואב לי מאוד ולמרות שהיית הכי רחוקה ממני בגיל דווקא בשנים האחרונות ראיתי אותך הכי הרבה. היית באה עם בינה לבקר די הרבה האמת, היית באה באוטו ואני צחקתי עלייך ושאלתי "מה, נותנים רישיון לילדות בנות 8?" וכשהתגייסת זה בכלל הצחיק אותי, את מפקדת? את הרי כזאת קטנטונת.
ודווקא בתקופה האחרונה יצא שדיברנו שיחות של גדולים במאפיה ואני זוכרת שזה נורא הפליא אותי כמה גדלת והתבגרת. וראיתי שאת הופכת לאישה, איך את מגשימה את עצמך, את הזוגיות שלך עם איתן ונורא הפתיע אותי שדווקא את מכל האחים שלך הכי התלהבת והכי התחברת לזה שהייתי בהריון – זה הדהים אותך, ואחכ גם לגיא שהוא נולד – הוא היה נראה לך פלא. את יודעת, לפני כמה ימים, גיא ראה תמונה שלך בחדר של נדבי , הוא צרח וקרא בהתלהבות "ללי ללי" שזה יעלי ואני ונדב היינו בשוק.
כל יום חמישי, לקראת שעה שש עוברת בי צמרמורת, האמת שאין יום שאני לא חושבת עלייך, אבל בימי חמישי זה יותר גרוע. אני נזכרת שאבא התקשר אלי וסיפר לי על התאונה ואני אמרתי לעצמי שזה בקטנה ויהיה בסדר ויותר מאוחר נסעתי לבית חולים כי ביקשו ממני להביא דברים לבינה. כשהגעתי ראיתי את בינה בהתמוטטטות – טוב היא אמא ככה זה. וראיתי את אבא שלי יושב בצד ומחזיק את הראש. טוב הוא דאגן כזה...
השעות עברו כל בני הדודים הגיעו ואני ישבתי והיה לי נחמד, אמנם ידעתי שעברת תאונה ואני בטח אבוא לפה עכשיו כל יום כי אני גרה מול, ואני אביא לך עוגיות ושטויות כי בטח שברת רגל או משהו כזה.
ישבתי רוב הזמן עם הגר וכל הזמן אמרנו שברור שיהיה בסדר ושזה כלום, ושכולם סתם לחוצים.
באיזשהו שלב אמרתי לעצמי בלב שתכלס ממש כיף לי עם כולם אבל אני חייבת לישון כי יש לי תינוק שלא ירחם עלי בבוקר. עשיתי רשימה של דברים להביא לבינה ולילדים ונסעתי הביתה. איך שהגעתי הביתה היה לי טלפון מאמא, אמרתי לעצמי בלב יופי מה הם שכחו, ואז שמעתי את המילים השבורות שבחיים לא אשכח – "היא נפטרה", אמרתי "מה?" כי עדיין חיכיתי לשמוע שם פריט כמו שמיכה או טאקי ואז שוב "היא נפטרה".
ואז הבנתי בפעם הראשונה מה זה נפגעי הלם... כי פשוט הייתי בהלם – צרחתי ונשכבתי על הרצפה, הלכתי וחזרתי, בעטתי בעץ ושוב הלכתי נראה לי שממש הבהלתי את אוליבר.
בערך שעה מלמלתי לעצמי "אני לא מאמינה" ואני באמת לא מאמינה.
מאותו יום השתנו חיי, מאותו יום הבנתי שאני לא מבינה כלום, ושאין שום הגיון ואין שום משמעות לכלום.
פעם חשבתי שיש סדר בדברים, ושאם משפחה נפגעת ממשהו אז עוד אסון כבר לא יקרה לה... או שאם אתה תורם, עוזר ועושה טוב בעולם אז העולם טוב אליך, אז גם זה לא נכון. פשוט לא. אין שום סדר ואין שום צדק ואין שום הגיון.
ועם כל בשורה משמחת או אירועי כייפי אני חושבת ישר, ומיכל?
מה עם מיכל? למה זה קרה? מה ההגיון?
ואין לי תשובות, אין תשובות, רק מלא שאלות...
מיכלי, השארת אחרייך עולם גדול שהשתנה לגמרי, אנחנו כבר לא נהיה מה שאנחנו, אני כבר לא אותה נעה, אני אחרת, יותר עצובה, יותר פוחדת, יותר בוגרת ויותר מבינה שהחיים באמת לא הוגנים.
דבר אחד כן הבנתי, הבנתי שהזמן קצר ולא ברור ושהחיים מטורפים.
עכשיו אני מסתכלת על כל בני הדודים שלי טוב טוב... עכשיו אני מתקשרת לכולם ביומולדת.
מיכלי, תנוחי לך שם למעלה, אני אוהבת אותך ומתגעגעת אלייך ומנסה, מנסה להבין. אבל האמת לא ממש מצליחה.
נעה
Comments