מיכלי
יש משפט אחד שאני אומרת לך כבר הרבה שנים. קצת אסביר שמאז שנהרגת אני מדברת איתך, כותבת לך מכתבים בע"פ. מחשבות, מסקנות, החלטות והרבה תסכול אני כותבת לך... כבר שנים, אבל יש משפט אחד שאני אומרת לך המון – לא רציתי להכיר אותך... לא ככה..
כבר בשבעה נפתח בפני עולם קסום ומפואר. העולם שלך... כל האנשים שהכרת, כל החברויות שיצרת וכל הקשרים המיוחדים שקשרת בעולם הזה. אני זוכרת שעם ההלם על מותך התחיל גם הלם נוסף – איזה בן אדם מדהים את. קודם כל, הייתי בכלל בהלם שאת בן אדם, ולא סתם מיכלי הבת דודה הקטנה שאפשר להציק לה ולצחוק עליה בכל מפגש משפחתי.
אני זוכרת שבתקופה הראשונה הייתי פשוט מוקסמת ממך, מהאישיות שלך, מזה שאת פשוט אישה קטנה ומדהימה עם כ"כ הרבה אנשים סביבה (וגם עם כ"כ הרבה תמונות...) ביחד עם התחושה המהפנטת הזאת שלהכיר את מי שהפכת להיות, נוספה תחושה שעליה אני מדברת איתך כל השנים – לא באמת רציתי להכיר אותך... לא בשביל זה... לא ככה...
לא רוצה לדעת כמה מדהימה היית, אני רוצה להמשיך להסתכל עלייך, ולצחוק עלייך, אני רוצה להמשיך לקחת כמובן מאליו את הבני דודים שלי.
אני רוצה שאף אחד לא יזהה את האוטו שלי כי יש עליו מדבקה.
ושאף איש זר לא יעציב אותי בכביש ויגיד לי "איזה משפט עוצמתי, מי זאת מיכל?"
אני רוצה לשמוע מישהו אומר את המשפט "הכל לטובה" ולהגיד לו "וואלה צודק".
אני רוצה שימשיך להיות סדר בעולם כמו שהיה לפני שהלכת...
אני לא רוצה עצב, וכעס ותסכול ופחד וחוסר משמעות...
אז יופי, עכשיו אני יודעת שצריך לחיות את הרגע ולהעריך את מה שיש. וצריך להסתכל על הטוב ולבחור בחיים ושהחיים חזקים, ושצריך לבחור באור ולא בחושך... כמה דברים אני יודעת עכשיו. אני מרגישה שהתבגרתי ב 11.11.2010. אני התבגרתי.
אני זוכרת שישבתי בבית חולים וידעתי שתהיי בסדר. פשוט ידעתי את זה. ישבתי עם הגר ואמרתי לה שבטח תהיי פה כמה ימים ואני אבוא לבקר אותך כי אני מעבר לכביש, ואביא לך עוגיות ואשב ליד המיטה שלך ונצחק, ובטח יכאב לך נורא ותגידי לי שאפסיק להצחיק אותך...
לא היה לי מושג שבימים שאח"כ לי יכאב נורא, ואני זו שאבקש שזה יפסיק... אבל זה לא יפסיק... וזה לא מפסיק עדיין.
מיכלי, כנראה שהמכתב של היום הוא מכתב של כעס ופחד. כעס על העולם, על חוסר הצדק וההגיון, הוא פחד שהעולם כפי שהכרתי אותו כבר לא קיים, פחד שאני כבר לא יודעת ולא מבינה ושככל שאני מתבגרת אני מבינה שהכל נורא שברירי ושכל יום הוא כמו נס.
כשאני מכסה את הילדים בלילה בשמיכה ומסתכלת עליהם ישנים, הלב שלי מתמלא באהבה ואושר אבל גם בפחד... פחד שאני מסלקת ומגרשת אבל הוא מצליח להתגנב...
המכתבים איתך עוזרים לי לגרש את הפחד. אולי הדיבור בכל רם מוציא את הטירוף החוצה ומרגיע. אבל כן יש בי פחד ויש בי כעס וזה חלק ממני וממה שקרה לי מאז שאת כבר לא בעולם הזה.
אז אם זה בסדר מבחינתך שאני אמשיך לכתוב לך מכתבים בע"פ. ולראות אותך על הבמה כשאני שומעת שיר של עברי לידר ולראות אותך בפנים של אחותך היפה ולחגוג לך יומולדת ביומולדת של טל ולעמוד בצפירה רק בשבילך אפילו שזה לכל החיילים. וכשאסתכל על אלבום התמונות המשפחתיות, כשהיינו קטנים, הלב יתרחב מאושר ויתכווץ מכאב. וכשאיש זר ישאל אותי על המדבקה, אני אספר לו בגאווה ובאהבה על הבת דודה המדהימה והמיוחדת שהיתה לי... ובתוך תוכי אחשוב – לא באמת רציתי להכיר אותה... לא ככה.
Comments