שני אורן כותבת

"כי רעות שכזאת לעולם, לא תיתן את ליבנו לשכוח"

יום אחד, לא הרבה מאוד זמן לפני שזה קרה החלטנו, את ואני, להמציא לנו מציאות חדשה. אחרי שנה של קורסים, ומטווחים, ו"שטח", ונעליים גבוהות, ולצאת הביתה עם נשק, מצאנו את עצמנו במשרד בקריית מוצקין כשהנשק שלנו זה עטים, שרשורים במייל והיכולת לצפצף אחת לשנייה שטויות בווקי טוקי של המירס. (תחביב שנפסק בפעם ההיא שבאמצע ישיבה עם סמג"ד כלשהוא הוא ציפצף ובקע מתוכו "תחת שומעת? עבור") הוא הוחלף באינספור כינויים, קיצורים וראשי תיבות עד שהייתה לנו ממש שפה שמהצד אי אפשר היה להבין אותה או את התוכן שלה. זה היה תחילת התפקיד הראשון שלנו, היינו קצינות צעירות בנות 19, היה לנו המון רצון, קצת פחות סבלנות לתהליכים, לא היה לנו מושג מה אנחנו עושות וזה תיסכל אותנו. ויום אחד באת עם תוכנית. באיזה שהיא שיחה אמא שלך אמרה לך שאנחנו צריכות לשנות את הדרך שאנחנו חושבות שאנחנו מעודדות בה אחת את השנייה. במקום לבכות אחת על הכתף של השנייה החלטנו ללמוד ביחד ולצחוק כל הדרך לשם. זאת לא הייתה משימה קשה איתך, היה טבוע בך איזה כישרון לגרום לכל מי שמסביבך לצחוק בכל שנייה שהחלטת. ביקשנו חדר ביחד בבסיס, הפכנו אותו ל"בסיס הסגור שלנו", ואז כשהבסיס היה מתרוקן היינו מתיישבות באחד המשרדים עם כל הדברים שלא ידענו מה לעשות איתם והתפדחנו לשאול את החיילות שלנו או את המפקדים. את הדברים שאת עשית יותר טוב היית עושה בשביל שתינו ולהיפך. זאת הייתה התקופה הכי יפה בשירות שלי. אחד הזיכרונות המצחיקים ביותר שיש לי ממך, זה לראות אותך, קטנטנה כזאת, נוזפת ברס"ר של הבסיס (שהיה לא קטנטן בכלל) על זה שאין מסדרי דגל. בצבא לא מדברים על פוליטיקה ולא היה שם שמאל וימין, רק גאווה מאוד גדולה בדרגות, כבוד למדים, תחושה של זכות להצדיע לדגל ואהבה מאוד מאוד גדולה למדינה הזאת. הנאום שנתת לו, היה מאלה שמדליקים איתם משואות. כמעט 4 שנים נשארתי בצבא. ובכל פעם שהייתה לי דילמה מה לעשות עם אחד החיילים שלי, הייתי מדברת איתך בראש. חושבת מה את היית עושה. בכל פעם שהצדעתי לדגל, הצדעתי פעמיים. פעם אחת ביד ופעם אחת בלב. גם בשבילך. מעטים האנשים בעולם, שבכל מקום שהם נמצאים בו הם משאירים חותם. כי הם שינו, משהו, מישהו, עשו את העולם הזה למקום קצת יותר טוב לחיות בו. לא היו לנו המון שיחות על מה נעשה אחרי הצבא, כי היו יותר מידי דברים לעשות תוך כדי הצבא. דיברנו על החלומות הגדולים מן הסתם, אבל היית עסוקה כל כולך בהוויה של מה שקורה במקום שבו את נמצאת וזה היה ברור שהאחר כך יגיע. והייתי כל כך גאה בזה שאת בחיים שלי. לא היה אמור לקרות לך כלום. אבל קרה. וכבר שנה שמינית שאני מנסה להבין את זה. איך העולם הזה הפסיד מישהי שהייתה באמת, מלח הארץ. שהצליחה לשנות כל כך הרבה רק בעצם היותה מי שהיא. פעם חשבתי שאני יכולה לראות הבדלים גדולים במי שהייתי לפני שהלכת ומי שהפכתי להיות אחרי שהלכת. היום אני יודעת להגיד שההבדלים הם בין לפני שהכרתי אותך לאחרי שהכרתי אותך. כי לא לכתך עשתה שינוי בחיי, אלא הזמן שזכיתי להכיר אותך בו. הדרך שלך. מי שאת. עדיין. בלב של כל כך הרבה אנשים. רצינו לצאת להדרכה ביחד. רצית להשפיע, לחנך, לעצב. רצית להיות ראויה להוות מודל לאנשים יותר צעירים ממך. על זה דווקא היו לנו אלפי שיחות. אם רק היית יודעת, למרות גילך הצעיר, שהצלחת. אם רק היית יודעת לכמה אנשים הגדרת מחדש את המושג חיים.