תום פרידמן כותבת למיכל

מיכל

מעולם לא הקראתי לך, מעולם לא דיברתי עליך בפורום זה של אוהביך. התביישתי. ביום הולדת שלך לפני 8 שנים, התקשרתי אליך, אפילו לא באותו היום, לדעתי זה היה בכמה ימים של איחור. דיברנו שיחה לא ארוכה. אני זוכרת שישבתי בממ"ד בלוטם, על כיסא המחשב המסתובב כשאמרת לי אני לא שאני לא חברה כמו פעם, שאני כבר לא מתקשרת ולא באה באה לבקר כמו פעם, אחרי לא מעט שנים של חברות קרובה, התרחקנו. אמרתי לך שאת צודקת ושאני צריכה להתקשר ולבקר. סיפרתי לך על הגיוס שלי ואת התעניינת ואמרתי לעצמי, יאללה, הגיע הזמן שנחזור לקשר קרוב יותר, אבל מעולם לא הספקתי. לא הייתה לי הזדמנות להתקשר אליך פעם בשבוע, או לקבוע איתך דייט בכרמיאל, או לבוא אליך שוב לגילון, מעולם לא הייתה לי ההזדמנות להראות לך שאני אוהבת מאוד ושזו פשוט הייתה תקופה. כעסתי על עצמי והרצתי בראש שוב ושוב את השיחה שלנו, כל כך הרבה פעם הרצתי אותה עד שכבר לא ידעתי מה היה ומה רק תוספות של הזמן. הרגשתי שאני לא ראויה להתאבל עליך, שאני לא ראויה לספר עליך ואפילו לספר לך ולדבר איתך.

אבל, עברו השנים מיכל, ואנחנו דיברנו, דיברנו הרבה בחלומות שלי ובראש שלי ואני הבנתי שאת לא כועסת, שלא היית רוצה שאמשיך להתמקד בריחוק, ומשהצלחתי לפנות את אלו הצידה, הזמן שאני מבלה איתך בראשי הפך פנוי יותר והתמלא בזכרונות נעימים וחמימים שלנו ביחד.

כשאני לבד, ואיתך במחשבותי אני נזכרת שוב בהיכרות שלנו בניצנים א', למרות שידענו שמקומך האמיתי בניצנים. אני נזכרת איך בהופעה הרביעית במופע השנתי אני עשיתי סלטה על הראש כי שובל גיל לא תפס אותי ולך נפל החישוק, איך נפגשנו שתינו בוכיות באולם עליון וקבענו שמבט לספורט יהיה בשבילינו ריקוד מקולל לנצח. אני נזכרת בפגישות המשולשות שלך שלי ושל לוטם, איך אמא שלי הייתי מזהירה אותנו שאם ניכנס שוב להתקפת צחוק היא תוציא אותנו לחצר. איך עשיתן אצלנו כיפור ואת ולוטם המצאתן שם לחצ'קון שמצאנו למישהו על הטוסיק. אני נזכרת איך שכבנו שלושתינו בבריכה בלוטם ואת ולוטם נשרפתן כמו עגבנייה. אני זוכרת את הפעם שישנתי אצלך ולא הצלחתי להעיר אותך ואז לא יכלתי להתאפק והלכתי לעשות פיפי והפעלתי את האזעקה, כמה פחדתי אצלך מהאזעקה. תמיד שאני קונה משקפי שמש אני נזכרת שאת אומרת לי לזרוק את משקפי השמש המזויפות שלי ומסבירה לי שאמא שלך אומרת שלא מתפשרים על נעליים ומשקפי שמש לעולם. אני נזכרת איך התרגשנו לגלות ביחד שהגר ואיתי יוצאים, למרות שהגר אמרה לי עוד לא לספר. איך דמיינו שנהייה נערות הפרחים שהם יתחתנו ואיך צחקנו על זה שברגע האמת התפקיד שלנו נחטף. איך לפני החתונה אמרת לי שאת צריכה לקנות שמלה קודם כי את האחות ואני רק הבת דודה, וכמה יפה היית בשמלה הסגולה ההיא. אני זוכרת איך בכל יום חמישי, לדעתי, שלמדנו עם ענת ביולוגיה חקלאית היית נכנסת באיחור שקראתי לו איחור מיכל, עם נעלי בובה גבוהות, גרבי פסים משוכות עד לברך, וטרניג שלושת רבעי.

אני מבלה איתך זמן רב בראש, מריצה סיפורים וזכרונות, ברובם אני יושבת וצוחקת לעצמי, עצובה מאוד שלעולם לא נוכל לצחוק על עצמנו ביחד,. שלעולם לא נוכל לשבת ולדבר על מה שהיה. הסיפורים בהם אני נזכרת מצריים לי את דמותך כפי שאני תפסתי אותה תמיד ותופסת עד היום. אני מתמלאה בעצב שאת לא כאן כדי שאוכל לספר לך שגם בתקופות פחות קרובות שלנו, את תמיד היית לי משמעותית ןמאוד מיוחדת. במבט לאחור אני מבינה שבתקופות בחיים שמאוד חיפשתי להבין מי אני, את תמיד היית מאוד את, בצורה כנה ואפילו מעוררת קנאה, תמיד הרגשת לי אמיתית שלמה ומחוברת לעצמך.

זה אולי אגואיסטי מאוד לומר לך זאת, אבל, העצב הגדול שלי הוא לא רק על כך שאת כבר לא בין החיים, אלא, שאת לא תיהי יותר חלק בחיים שלי.

תום