יעל בערב יום הזכרון 2025

ערב יום הזיכרון התשפ״ה

שלום לכולם

זוהי השנה ה-15 שבה אני עומדת בשם משפחת זהר ומדברת ל.. ועל מיכל. 15 שנים שחלק בי מת יחד עם מיכל ובאופן פרדוקסלי גם ממשיך להתקיים בלעדיה. 15 שנים שהזמן עושה משהו לזיכרון ולגעגוע, אבל גם לא מרגיש כמו יחידת הזמן 15 שנים. ובעיקר 15 שנים ששום דבר חדש לא מתרחש או מתגלה, לא נוספות תמונות על קיר הזיכרון, לא סטטוס או סטורי או ריל (דבר שבכלל לא היה קיים לפני 15 שנים).

השנה קשה לי לכתוב במיוחד, הזמן, המלחמה, הכאב הגדול של כולנו. אפילו ניסיתי להעזר בצ׳ט גיפיטי וזאת הייתה חוויה צינית ומזעזעת. לא מומלץ.

ואז, באופן מדהים ובלתי צפוי, אבל קוסמי ומיוחד בתזמון שלו, הגר סיפרה לי משהו שרצינו לשתף כאן איתכם. לפני כמה שבועות, הגר עברה תאונה, איזה רכב נכנס בה ליד בסיס ג׳למה (הבסיס בו שירתה מיכל). הגר בסדר. היא יושבת איתנו פה. הרכב שלה היה צריך מוסך ושם הגר פגשה את חן, עובדת שירות לקוחות שהתרגשה לשמוע שהיא גרה בגילון.

חן שאלה את הגר אם הכירה את מיכל זהר והגר ענתה שלא סתם הכירה אלא שהיא נשואה לאיתי. הסתבר שחן הייתה למעשה החיילת הטרייה ביותר של מיכל שהגיעה לבסיס ממש ביום שבו מיכל נהרגה. חן תיארה את עצמה כחיילת בעייתית מאד ש״עשתה צרות״, צעקה, דיברה בחוצפה ובאופן כללי הייתה במצוקה גדולה מהגיוס ומהשירות. מיכל קלטה אותה, בדקות בודדות, לקחה אותה אליה והרגיעה אותה. היא עודדה אותה, נתנה לה תקווה ולקחה אותה תחת חסותה באומרה ״היום, את מתלווה אליי״. אותה החיילת הייתה צמודה למיכל בכל אותו היום. היה משהו מאד אנושי ואסרטיבי בנוכחות של מיכל איתה, שהרגיע אותה, נסך בה אמון ואיפשר לחן משהו אחר. באותו אחר הצהריים, שתיהן יצאו הביתה לשבת, מיכל ליוותה אותה לתחנת האוטובוס, אותה תחנה שבה מיכל גם ישבה והמתינה. ואז ברגע אחד, אמה של חן התקשרה אליה והיא ביקשה ממיכל רשות להתרחק ממנה לכמה רגעים לצורך השיחה. רגע אחד שהיה גורלי מאד עבור שתיהן…

יש בסיפור הזה בעיניי משהו שמזקק שני רעיונות מרכזיים מאד. הראשון הכואב הוא ״מה היה קורה אילו?״ ואיך כל רגע בחיים יכול להיות כל-כך גורלי ומשמעותי, גם מבלי שנדע ובטח לא שנתכנן אותו ככזה.

השני, הלא פחות חשוב הוא - קיבלנו עוד חתיכת פאזל קטנה בסיפור החיים של מיכל, באישיות המדהימה שהייתה ושצמחה להיות. אני חושבת ששמעתי את הסיפור בכמה מילים, אבל הייתי מסוגלת לתאר אותו בעיניי רוחי על כל פרטיו; העיניים הגדולות והמתבוננות של מיכל על הסיטואציה, על האמפתיה שחשה למול המצוקה של אותה חיילת צעירה ומוצפת, על היכולת של מיכל לגעת בעדינות ובתחכום יוצא דופן במיתרי הלב של מי שלידה וברגע לקשור אותה לצד הטוב של העולם. ריגש אותי מאד לשמוע את הסיפור מיד שנייה בעצם, ולגלות שוב איך במקום שבו היו חוקים ונהלים ופקודות, מיכל הייתה בת האדם האנושית, האמפתית ובעלת התושיה. ככה, בשברירי שנייה של הבנה, של ראיית צרכי הפרט לצד אילוצי המערכת, הצליחה לרתום חיילת מתנגדת לשירות משמעותי יותר ולהיענות מרצון.

אנחנו חיים בתקופה מאד קשה, במדינתנו, בעולם, באנושות. התמימות כבר מזמן איננה ולא פעם אני שואלת את עצמי לאיזה עולם מקוטב, מסוכן ועצוב הבאתי את בנותיי. מסופרים כאן היום סיפורי גבורה נדירים ומרשימים, לצד תחושה קשה של עצב, של דאגה עמוקה ולפעמים של ייאוש.

ואז ברגע של מיכל כזה, רגע שמתנקזים בו פשטות, תום וטוב, שהם כל-כך נדירים בימינו, אני רוצה לאחל לנו גם יותר שקט, יותר סבלנות ויותר אמונה ביכולת השיקום שלנו.