מיכל,
יום הזיכרון הוא תמיד יום מיוחד בעיני כי זה יום שבו כל עם ישראל מתאחד, שמים את המחלוקות בצד ותומכים אחד בשני. זהו תמיד יום עצוב שבו כל אחד מנסה להיות אקסטרא נחמד ורגיש. ככה אני גדלתי וככה תמיד הרגשתי – צריך להיות רגישים לאנשים שאיבדו את יקיריהם. באופן די מוזר, זה אחד הימים שבו הכי קשה להיות בו במדינה זרה – יותר מפסח וחגים אחרים, בהם מתגעגעים למשפחה – ביום הזיכרון את מתגעגעת למדינה, לאותה אחדות מיוחדת שקורת רק פעם בשנה.
כמו כל אחד מאיתנו שנמצא פה היום בטקס, וגם כמו רבים אחרים שלא הצליחו להגיע, גם אני לא אשכח לעולם את אותו יום ארור לפני כמעט עשר שנים. ומאז, לא עובר יום שאני לא חושבת עלייך.
בשנים הראשונות היו הרבה מחשבות של כעס והלם, פשוט הלם – למה זה קרה לך? למה זה קרה למשפחה שלנו? האם זה בכלל אמיתי או רק חלום הזוי שעוד מעט נתעורר ממנו?
עם הכעס, היה גם הרבה עצב, עצב גדול על כל אלה שהשארת מאחור, ההורים, האחים, האחיינים שיכירו אותך רק דרך סיפורים... איך החיים שלהם השתנו.
למרות שאת לא איתנו פיזית, בכל אחד מאיתנו – אלו שהכירו אותך וגם אלו שלא היכרו אותך – יש משהו ממך. ככל שהולכים ליותר טקסים ושומעים יותר סיפורים עלייך, מבינים כמה השפעה היתה לך – כל אחד מאיתנו ממשיך את המורשת שלך – בלי שאת אפילו היית מודעת לזה, במותך צייווית לנו את החיים. לימדת את כולנו להעריך את מה שיש לנו ולחשוב על כל יום כמתנה.
כל שנה, אני נכנסת לפייסבוק שלך כדי לראות מה אנשים כותבים לך וזה מדהים אותי כל פעם מחדש כמה אנשים אוהבים אותך ולא מוותרים על הזיכרון שלך, לא מוותרים על האהבה שיש להם אלייך ולא מוותרים על לספר לאחרים עלייך. עם כל פוסט אני מגלה עלייך עוד פרט, עוד מידע, וכך רק מתקרבת אלייך עוד יותר.
אני לא אשכח את הפעם האחרונה שראיתי אותך. זה היה בקיץ שבאתי לחופשת מולדת. גיא היה אז תינוק ואת באת לבקר את סבא וסבתא. ישבנו בסלון של ההורים, ואז התפעלת מכמה שהרגליים שלו קטנות. רצית לעשות השוואה עם הרגליים שלנו, וכך יצא שזו התמונה המשותפת האחרונה שיש לי איתך. אחרי האסון הנורא, המשפחה התחילה לאסוף תמונות וזכרונות כדי להנציח את החיים שלך, ואני כל כך כעסתי שהתמונה האחרונה שלי איתך היא זו של כפות רגליים! אפילו לא רואים שזה אני ואת!
עם הזמן, החלטתי שאני כבר לא כועסת, כי למרות שאין לי תמונה טובה איתך, את הזכרון שלך תמיד יהיה לי בלב. תמיד אזכור את הצחוק המתוק שלך, תמיד אזכור את האהבה שנתת לכל מי שהיה מסביבך, ותמיד אזכור את החיוך הענקי שהיה לך כשראית אותי (ואת כל מי שאהבת). אזכור את התמימות שהיתה לך ופשטות החיים שסימלת – כמו שהפתגם המפורסם שלך אומר. ועם זה אני חייה – שמחה בחלקי ומעריכה את זה עד סוף.
אז היום, אחרי כמעט עשר שנים בלעדייך, רציתי להגיד לך תודה. תודה על כל מה שלימדת אותי, אפילו בלי לדעת שעשית זאת. תודה על הבנאדם שהיית ועל הרושם שהשארת אצל כל כך הרבה אנשים. תודה על שהפכת את כל האנשים האלה לאנשים יותר טובים, יותר אוהבים. אמנם את לא איתנו פה פיזית, אבל המורשת שלך תחיה לנצח אצל כל אחד מאיתנו שזכה להכיר אותך וכל אלו שזוכים לשמוע עלייך מאיתנו.
אוהבת המון ותמיד!
נעמה (וולף)
Comments