יעל כותבת - שבע שנים בלעדיך...

מיכלי שלי...

שבע שנים בלעדיך... מניין השנים עולה ועולה.. וכך גם הגעגוע.

אני כבר ולא כותבת לך במהלך השנה, בסתירה מוחלטת למידת המחשבה שאני משקיעה בקיום שלך בחיי. משהו בכתיבה מכנס, מכריח אותי לעצור, מכריח אותי לחשוב ולהיות עצובה. אבל "העגלה נוסעת ואין עצור", ומרוץ החיים חזק מהכל ולא תמיד מאפשר לי זאת.

אבל בכל שנה, לקראת האזכרה, אני פותחת את הפצע הזה, נזכרת ביום הנורא ההוא, נזכרת במי שהיית עד לנקודה הזאת, מנסה לדבר אליך, לעדכן אותך בכל מה שקרה לנו בשנה החולפת, ואיך לא - לנסות לדמיין איזה מין אדם היית גדלה להיות בעולמנו.

אם היית איתנו השנה, בטח היינו מתחבקות בהלוויה של סבא יוסף ושל סבתא גיזלה, מחבקות את אבא ואת אמא, ואת סבא שמיל. אולי אפילו היינו כולנו יותר עצובים, כי לא היינו מכירים את התחושה הזאת שנקראת ״פרופורציה״ ו״סדר התמותה הנכון״ או כל דבר שאמור לנחם במצבים שכאלה, כשלא יודעים שהחיים אינם מובנים מאליהם.

במקום זה, ככל הנראה, קיבלת את פניהם שם למעלה (מי שרוצה להאמין שכך הדברים מתנהלים). הראית להם את כל המי ומי. אולי חיבקת אותם בזמן שצפיתם בכולנו אבלים, חושבים עליהם ועליך בעצב ובגעגוע.

לפני 7 שנים אמרתי לעצמי שאת בת 20 ואני כמעט בת 25, והנה סוף סוף פער הגילאים בינינו מצטמצם לכדי תחילתה של חברות אמיתית ושוויונית, ולא יחסי אחות גדולה-אחות קטנה. אמרתי לעצמי שתיכף ממש, אפסיק להיות "בתפקיד הממלכתי" של האחות הגדולה ונהיה כאלה אחיות-חברות, כאלה שמספרות הכל אחת לשנייה, כאלה שמתייעצות זו עם זו, מרכלות, צוחקות, מבלות... אני חושבת שבנקודת החיים שלי כעת, זאת הצביטה הכי גדולה שלי - לא היה לי מספיק ממך. כלכך השתניתי ב-7 השנים האלה וכלכך רציתי שתהיי חלק פעיל בהן ובשנים שיבואו.

לפני כמה ימים, שקד ישבה אצלנו בחדר שינה וראתה את אוסף התמונות שלך שתלוי על הקיר. היא כבר אומרת ״אמא״, עובדה מרגשת בפניי עצמה, אבל מה שמחץ לי את הלב היה שהיא הסתכלה עליך וקראה בשמחה ״אמא״. כלכך הרבה זמן לא התבלבלו בינינו ומשהו בטעות התמימה והמתוקה הזאת הרגיש לי כזיכרון לתקופה הטובה שקדמה לאסון. כשהיינו צמד, שתי אחיות, דומות ושונות, קרובות ורחוקות.

השנה נתתי לשקד את המתנה הכי גדולה שאפשר לתת לילד - אחות. מתנה יקרה מפז שאינה מובנת מאליה. כששקד ועינב יגדלו קצת, אספר להן עליך, אספר להן שאת דודה שלהן, שאנחנו אחיות בדיוק כמוהן. אזכיר להן בכל הזדמנות איזו מתנה זאת שיש להן אחת את השנייה וכמה לי זה חסר. וכולי תקווה שהן ישכילו להיות חברות-אחיות בשלב מוקדם יותר בחייהן, שהן יאהבו זו את זו, כפי שאני אוהבת אותך.

אז כמו שאני מסכמת בפניך, מיכלי, את השנה החולפת, עברנו שנה מורכבת ומסעירה - נפרדנו מסבא יוסף ומסבתא. אבל מצד שני, נולדו והצטרפו למשפחה יובלי ועינב (נבנב). וכמובן שכמו כל דבר בחיינו, כפי שלמדנו לצערנו, השמחה צומחת לצד הכאב.

בדרך כלל אני בוחרת להתנחם מכך.

אוהבת אותך, יותר מאתמול ופחות ממחר,

יעל.