חנוכה 2014 אור למשפחות
11 בחודש נובמבר 2010, יום חמישי,
בקו- אזרבייג'ן, מסתיים לי שבוע עבודה יחסית מוצלח.
שיחה קצרה בסקייפ עם בינה לפני שיוצא לארוחת הערב, מסכמים שנדבר יותר מאוחר, ברקע YNET מדווחים על "תאונת דרכים" בעכו, לי אין שום חלק בזה הרי אצלי 20:30, כבר אין גוזלים בדרכים.
עוברות 10 דקות- בינה בטלפון, הקול אומר את הכול.....היא בדרך לבית החולים.
שעות ארוכות, סופר לאחור את הדקות והשניות...ההמראה חזרה לארץ מתוכננת ל 05:30 שעון בקו....כל כמה דקות מתעדכן, האמת אני מאוד אופטימי, אנחנו חזקים וננצח גם את זה.....
03:30, שעון בקו, יוצא מהחדר בדרך למעלית......הטלפון מצלצל טל אומר שאימא רוצה לדבר איתי- אני שומע רק משפט אחד- "צריך להיות חזקים",
אני מביט אל דלת המעלית בקומה התשיעית- יודע שהיא עומדת להוריד אותי הכי נמוך שיש בחיים.....והדמעות מתחילות לזלוג.
רוצה להגיע לארץ הכי מהר שאפשר.....
סגן מיכל זהר, בתנו, של בינה ושלי, אחות לטל איתי ויעל, גדלה והתחנכה בגילון, יישוב קהילתי בגוש שגב. רקדנית מחוננת שכל כולה אהבה ונתינה לזולת, כך גדלה. את הבגרות במחול (5 יחידות) עיצבה כריקוד לצלילי "זכיתי לאהוב" של עברי לידר.
מיכל התגייסה למסלול קצונה ייעודי של חיל השלישות, המסלול לא היה קל, אבל הנתינה העצומה שלה לאדם באשר הוא אדם הפכה את המסלול הזה לגורם מרכזי בהתבגרותה של מיכלי.
מינויה של מיכל כקצינת הקישור של חטיבה 7 היה עבורה מחמאה והכרה ביכולת שלה, מספר חודשים לאחר המינוי כבר עסקה בגיוס גדוד לתעסוקה מבצעית, אני זוכר את הגאווה העצומה שלה "אבא לא לכול ק. קישור יוצא לגייס לתע"מ גדוד במהלך הקדנציה שלה" האכפתיות, הקפדנות והתקשורת הטובה עם הקצינים והחיילים שהם כולם מבוגרים ממנה הייתה מרשימה- איזה כיף לאבא לשמוע את הדרך בה הבת הצעירה שלו מטפלת בחיילים- באנשים. היא עוצבה במסלול חייה ובתהליך ההכשרה שלה במודל חיל השלישות- האדם במרכז בעשיה.
הגעתי הביתה לאחר 12 שעות ארוכות מאוד, בבית המולה, ואני רק רוצה לחבק את המשפחה. אני זוכר את בינה ואותי עולים לחדר השינה מביטים ואומרים כמעט ביחד...אנחנו לא רוצים להיות כמו ההורים של...חברה טובה שלנו שאח שלה, לוחם בפלס"ר גולני נהרג כאשר היינו בכתה יב', ההורים נדמו, חיים ולא ממש קיימים עבורה ועבור האח הנותר, נמוגו יחד אתו והיא אבדה באותו יום את האח ואת ההורים.
הצל שלי ואני יצאנו לדרך
השמש עמדה כך בערך
פעם אני מוביל
ופעם צל על השביל
עננים התכנסו בשמיים
התחילו לרדת טיפות מים
צלי התכנס בתוכי
המשכתי לבדי בדרכי
מילים: יהודה פוליקר
הצל שלנו אתנו כל הזמן, פעם נראה מלפנים, פעם מאחור ופעם סמוי,
כאשר מקדימה, כן אז השמש מאחור, גבנו מופנה אל האור והצל מוביל אותנו....
כאשר מביטים אל האור, לכאורה, אבל רק לכאורה הצל נעלם, עובר ומלווה מאחור, ממתין להזדמנות לעבור שוב לקדמת דרכנו.
פנינו אל האור והצל מלווה מאחור, לפעמים קטן ולפעמים גדול,
לפעמים מפחיד כי הוא נעלם, אני ממש נבהל מזה, אני הרי לא יכול לחיות בלעדיו מאותה דקה בה ירדתי במעלית לחיים שלא יהיו אותו הדבר.
הגעגוע, הכאב, החוסר, רק הולכים ומתעצמים, לפעמים הצל מקבל ממדים עצומים,
בינה רעיתי ואני בחרנו להביט ולצעוד אל האור, להתעקש לצעוד אל האור, לא אחת אחד מאתנו מוצא עצמו מפנה את הגב, במודע או שלו, אנחנו שם האחד בשביל השני כדי לשמור את הנתיב אל האור, זה ממש לא קל אבל זו הדרך שבחרנו בה באותן דקות שהבטנו אחד אל השני על המיטה בחדר השינה. שהחלטנו להיות אחרים ממה שראינו, החלטנו להמשיך ללכת קדימה, להיות הורים לשלושת ילדנו, והיום גם להיות סבתא וסבא לנכדים שנולדו ומתחילים לשאול מי זאת מיכל, ובעיקר היכן מיכל.
על דף הפייסבוק של מיכל מצאנו את המשפט
"אשרי האדם שיודע לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן ולקבל מבלי לשכוח אף פעם"
כמה עוצמה יש בדרך החיים הזו שמיכל בחרה, לנו ולכל החברים שלה זה הפך לצוואה, לדרך חיים.
גם בחג האורים נביט אל האור ונצעד אליו, גם אם ירעד צעדנו, הרי שזו הדרך, הצל אתנו מלווה, קיים ומחזק את קיומנו.