מיכ,
ערב שבת של אוגוסט 2009, סוף שבוע ראשון שיצאת מהצבא.
את מגיעה אלי לדירה בכרמיאל כדי שאני יעזור לך לשפצר את הציוד לצבא – בחרת באח הג'ובניק שלך ואני כבר בעננים :)
אני מחפש כל מיני חוטים שיש לי וכמובן מתחיל משפצור הרובה. מסביר לך מה אני עושה כדי שתדעי לעשות גם לבד. קושרים מפה, מהדקים ככה, חותכים כאן ומשאירים שאריות לשרוף. מדליקים עם מצית את הקצה ומחכים שיישרף ורגע לפני שמכבים מלקקים את האגודל על מנת שלא ישרוף ולוחצים...
ואז מגיע שלב שיפצור הדיסקית... ראיתי שלא נשאר הרבה חוט והכיסוי דיסקית שנתנו לך מצוקמק אז פירקתי את שלי, שבמקרה מצאתי.
שוב אני מסביר והכל ו...הופ... החוט לא מספיק ונשארו כמה גולות חשופות. שיט אני אומר ואת עונה "לא נורא" ואני זוכר את ה"לא נורא" הזה שלך עד היום. אני מסביר לך – "מיכל, האגדה מספרת שמספר הגולות שנשארות חשופות שווה למספר השבתות שתסגרי ועם זה אני לא מסתבך. קומי! נוסעים לריקושט!" נסענו לריקושט, נכנסנו ואמרתי למוכר – תביא לי 2 מטר חוט לשיפצור. אמרת לי שנראה לך שזה יותר מידי ועניתי לך שעם שבתות לא מתעסקים. חזרנו אלי, שפצרנו את הדיסקית וחזרת הביתה להתארגן.
החיים המשיכו, חזרת לצבא, עשית שבתות, יצאת לקצונה. במלא תמונות שלך רואים את הדיסקית, אולי אפילו שפצרת מחדש – אני לא יודע.
הדיסקית גם הייתה עליך כשחזרת הבית ביום חמישי הארור, ככה זיהו אותך מהר וכשאמא התקשר לבי"ח נהריה ואמרה "אני אמא של מיכל זהר" ענו לה בואי מהר.
...
בשבעה אבא בא אלי עם הדיסקית שלך וביקש שאשפצר אותה. הפעם הדיסקית הייתה שבורה, או יותר נכון חצויה. גם השרשרת הייתה קרועה וכל הגולות חשופות. ישבתי בערב ושיפצרתי, עושה את כל ה"טקס" של השיפצור וכמובן שוב דואג שלא יהיו גולות חשופות. הפעם עשיתי את זה לבד וכמובן נזכרתי באותה שבת שבאת אלי ושיפצרנו את הדיסקית יחד.
מאז אבא לובש את הדיסקית כל הזמן! הזמן עבר והשיפצור נרקב ונפל. עכשיו יש רק דיסקית ושרשרת חשופה וכשאבא הולך ממש אפשר לשמוע אותו מגיע. בעיקר כשהוא מנסה להתגנב לאחד הנכדים או הנכדות. הצליל הזה של הדיסקית מחליקה על השרשרת נהפך להיות חלק ממנו.
אני יודע שעשית שבתות בשירות שלך, הרבה. אפילו את יום הולדת האחרון (20) דחינו בגלל שבת שעשית. מקווה שהצלחתי לצמצם אותם ולא עשית יותר מידי ;)
ביום שישי נתכנס לאזכרתך, שבע שנים, האזכרה ביום שישי וכבר אין לי אוויר.
אני אוהב אותך יותר מאתמול ופחות ממחר ובעיקר מתגעגע.
"אשרי האדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח זאת אף פעם" סגן מיכל זהר ז"ל