מיכ
עדיין לא נתפס לי שאני כותבת ומדברת אלייך באזכרה שלך. נראה לי לפעמים שרק לפני רגע אני תקועה בשער התחתון של גילון מחכה שתפתחי לי, הוא בדיוק נסגר כשאני מגיעה ואת לא עונה... כי אין קליטה. ולפעמים, זה כ"כ רחוק, כמו חלום מעורפל... חלום מתוק וגם בלהות...
לאחרונה חזרתי לגור במשגב, ולפתע מוצאת את עצמי עובדת בתיכון, הולכת במסדרונות ואפילו באולפנה למחול. הלכתי לשיעור היפ הופ, ובאמת שהיה נחמד אבל כשיצאתי משם, מחנק בגרון, דפיקות לב. לא יכולתי לשאת את זה. כלום לא השתנה שם, רק שעברו 8 שנים ואני כאילו חזרתי בזמן. רק שאני לא, ואת לא כאן, ואנחנו כבר לא בתיכון. לא בשנת שירות ולא בצבא. חוזרת למציאות הזו שפעם ... היינו כאן יחד.
ובתוך העצב העמוק הזה נזכרתי לרגע וחייכתי. איך היינו שוכבות על השביל ליד הקפיטריה ומשתזפות, איך ישבת בפינה אצל גאינה והתעצבנת כשכולנו שתקנו ואיך עשית עם אורנה שטויות . נזכרתי איך סיפרת לי בהתרגשות על בחור שנישקת, על שיחות עד אור הבוקר ועל התאהבות במדבר.
נזכרתי איך היה לך קשה בצבא, בחודשי הסיפוח וכמה חיפשת נקודות אור, והתרגשתי לשמוע איך בקורס קצינים את עצמאית ופורחת ומצחיקה את כל הבנות. את היית הראשונה, תמיד החברה הגדולה. ואני מיכ, חברה גאה אוהבת ומעריצה. פעם הייתי בת 19 והיתה לי חברה כמו אחות. כזאת שתמיד נמצאת שם, כששמח וגם כשפחות. פעם כשהייתי בת 19, הכל נראה ורוד. גם כשכעסנו ובכינו הייתה לנו חברות מופלאה שכזאת. את היית הכל, כל שיחה, התלבטות וסיפור. את היית צחוק וחיוך וריקוד, וגם עצב, שאלות ותסכול. היית מחבקת, ואוהבת כל כולך. תמיד הראת לי מה אני בשבילך. היית מפלט ותמיד עם דעות משלך, יחד הרגשנו שהכל קטן עלינו.
חגגנו לך 20 ופתאום בלי שום הכנה זה קרה. אני באוטובוס הביתה מתקשרת ושולחת הודעות, ואת, לא עונה. למה את לא עונה לי, שאלתי אז וגם היום. ואין לי הסבר או תשובות מנחמות, פשוט ברגע הכל השתנה וכבר ממש לא ורוד.
מאז שהלכת הלב נסגר, נפתח שוב, ובעיקר התלבט. אנשים חדשים שהכרתי לא ידעו מי את וזה הרגיש לא הגיוני וכואב. הרי אם מכירים אותי זאת עסקת חבילה, את הרי תמיד תהיי החברה הכי טובה.
אז לוקח קצת זמן, לפעמים שותקת ולפעמים זה עולה במיידי.
לפני שמונה שנים איבדתי את החברה הכי טובה שלי.
מיכ
היא היתה כמו אחותי
טל