יום זיכרון רביעי בלעדייך.
מיכלי,
הימים האלה שבין פסח ליום העצמאות ממלאים אותי ברגשות מעורבים. הטבע משתקם מן החורף והגליל היפה שלנו, נוף ילדותך, מתמלא בפריחה וביופי של התחדשות. מנגד, יום הזיכרון המתקרב, טומן בחובו כאב גדול ופתיחת הפצע שמפזר סיפורים ישנים המלווים בהרבה געגוע.
במחשב האישי שלי יש תיקייה שנקראת "מיכלי", ובה תיקייה שנקראת "תמונות חיוכים", שם אני שומרת את אלפי התמונות שלך, אשר בכ-95% מהם את מחייכת או עושה פרצוף מצחיק, ואת הסרטונים וקטעי הוידאו, בהם נשמע צחוקך המתגלגל וחיתוך הדיבור הייחודי שלך. אני שומרת שם גם מכתבים ישנים שכתבת לי או כאלה שאני כתבתי לך, בהם אני רואה את ההתפתחות וההתבגרות שלך, וגם כיצד הקשר בינינו הולך ומתהדק. בתוך תיקיית "מיכלי", נמצאת גם תיקייה שנקראת "זיכרון", בה אני שומרת את כל מה שכתבתי לך, כל הסרטונים וכל הפרויקטים השונים שעשינו בשבילך, מאז שאת נלקחת איתנו.
בכל פעם שיום הזיכרון מגיע, אני פותחת את התיקייה שלך במחשב, ונחרדת לראות כיצד נפח תיקיית הזיכרון גדל ומתמלא, בעוד שתיקיית "התמונות והחיוכים" נותרת בעינה. אחת לכמה זמן אנחנו מוצאים תמונה חדשה שלך, טיפה בים הגדול של אלפי התמונות שהשארת, אבל עולם ומלואו, משום שמפגיש אותנו עם עוד ניואנס בזיכרון שלך, שלא היה לנו קודם.
מיותר לציין שאין יום שבו את לא עוברת במחשבותיי, בין אם זה לשבריר שנייה, כשאיזו חיילת צעירה חולפת על פניי, או כשאני שומעת ברדיו שיר שאהבת או אפילו כשאני מחזיקה את יונתן, רוני או עומר, האחיינים שלנו, ומבינה שאני לא יכולה לחלוק איתך את המתיקות האינסופית שלהם, ושהם, לצערם הרב, יכירו אותך רק דרך אותה תיקייה במחשב.
השנים עוברות להן, ומותירות תהיות רבות ומחשבות על "מה היה קורה אילו" – היכן היית מטיילת ב"טיול הגדול"? מה היית בוחרת ללמוד? מה היה השיר איתו היית נכנסת לחופה? כל אלה, כמו תיקיות במחשב שאף אחד לעולם לא ייצור, מעצימות את תחושת ההחמצה, את הפספוס, ומקבעות את דמותך הצעירה, הרקדנית המחוננת, הקצינה מלאת המרץ והכוונות, האדם המאושר ביותר שזכיתי להכיר והאחות הקטנה שלי, שלעד תישאר בת 20.
בעשרים שנות חייך הענקת אור ואהבה לכל מי שרק נקרה בדרכך, ובלכתך הותרת חלל גדול בליבנו.
גם אחרי כמעט ארבע שנים, אני עוד מתקשה לתפוש את זה שאת אינך, שאת מלווה אותי רק במחשבותיי. גם אחרי כמעט ארבע שנים, חברייך עוד כאן, סביבנו, לוקחים אותך איתם לכל מקום ומעבירים, לכל מי שלא זכה להכיר אותך, את צוואתך הרוחנית "אשרי האדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן ולקבל מבלי לשכוח זאת אף-פעם".
גם אחרי כמעט ארבע שנים, אני מנסה להיות אדם טוב יותר, להיות מאושרת בחלקי. לגדול על ערכיה של אחותי הקטנה, זו משימה לא פשוטה, ובכל זאת, זוהי תרומתי הצנועה להנצחתך. אני מגשימה חלומות, חיה, לומדת ומתרגשת, אך כואבת את העובדה שאני לא יכולה לחלוק את כל אלה איתך.
גם אחרי כמעט ארבע שנים, אני אוהבת אותך ומתגעגעת, יותר מאתמול ופחות ממחר.
יהי זכרך ברוך, אחות יקרה שלי.