עכשיו מתוכנן הזמן שלי להקריא או לספר משהו, ומי שמכיר אותי, יודע שאחת לכמה חודשים נחה עליי השראת הכתיבה, ואז אני כותבת על הנייר, מחשבות, תובנות, זיכרונות...
השנה המשימה הזאת היא יותר קשה. ראשית, כי הריחוק הפיזי בולם במידה מסוימת את היכולת לחוות את היומיים האלה בצורה הרגילה. שנית, הקדשנו את המאורע לזיכרונות ממיכל ולא על מחשבות או רגשות לאחר לכתה, וזה לצערי הרב, דוהה ומקבל תפניות ופרשנויות. מצד שני, החיים השנה בבית ההורים, הבנות שנכנסו למסגרות חינוכיות בגילון, ופוקדות את המצפור בערך אחת לשבוע, וכן גם התמונות הפזורות בכל הבית, מהוות מעין צוהר מחודש לאותם הזיכרונות שכמו נשכחו.
מצאתי את עצמי מספרת לבנות שלי על מיכל בצורה מאד שטחית וסגורה, "כיצד היא נהרגה", "מי הרג אותה", "מדוע היא נהרגה"... יש גם שאלות, כפי שאתם שומעים, שאני לא באמת יודעת את התשובה אליהם, אבל אני מאלתרת. ואז זה היכה בי, אני מספרת לבנות שלי על מיכל דרך הפריזמה של "האין", וזה כמובן לא דבר שאני רוצה לעשות.
אז התחלתי לפתוח אלבומים, להיזכר בתינוקת שמיכל הייתה, בילדה שהייתה ובנערה שצמחה להיות, בתחומי העניין המשותפים שהיו לנו, בשיחות הנפש שלנו על החיים, על אהבה, על הגשמה, על קשיים... פתאום הברז נפתח, והזיכרונות התחילו לשוב, במשורה; נזכרתי בכל הפעמים שהיא הייתה באה לישון אצל אסף ואצלי בדירה בתל-אביב, כמה היא הרגישה בבית, אבל תמיד ידעה להוקיר תודה, על האירוח, על האוכל, על המצעים... ועל איך שהייתי מייחלת בכל פעם, שהיא לא ממהרת בבוקר לצבא, שאנחנו יכולות להגניב איזה קפה או ארוחת בוקר, קצת להתעדכן ולדבר בינינו.
דרך הזיכרונות הקטנים שמתחילים לשוב אליי, אני נזכרת גם, שבעצם הבטחתי לה שאזכור את הכל, שאזכור את הכל ואעביר את זה הלאה... אז כשהבנות מתחילות בניגון השאלות הקבוע, אני יוזמת גם סיפורים על החיים, עלינו כאחיות, כמשפחה.
ימי זיכרון מתעתעים בנו לפעמים, כמו מבקשים מאיתנו לשקוע בחלל, בחור הזה שנפער, כשבעצם הדברים שאליהם אנחנו הכי מתגעגעים הם רגעי החיים.
אני ממש מודה לכל מי שדיבר או דיברה עד עכשיו. זה העניק לנו עוד כמה רגעים של חיים של מיכלי, וכמה רגעים זה המון.