מיכלי,
שמונה שנים מאז שנפרדנו ממך. כמה מחשבות מהעת האחרונה:
המקרר אצל ההורים מתמלא ומתעדכן בתמונות, בעיקר של הנכדים (פשוט לא נתפש שאת לא מכירה את האחיינים שלך), ורק התמונות שלך קבועות, דוהות, אל-זמניות. כמעין משל מנחם לחיינו - אנחנו גדלים, מתבגרים, מתרחבים, משתנים ומוסיפים צבעים וגוונים לחיינו. ואת - בת עשרים, לא יותר. לא גדלה, לא מתבגרת ולא מתרחבת.
השנה היה לי קשה לכתוב לך במיוחד.
העיסוק היומיומי בשגרה המבורכת, בדאגות השונות, כמו לא נותן מקום לחשוב עליך, ולחדד את הזכרונות המשותפים בינינו. שלא לומר, למצוא את הזמן לשבת, להקדיש את כל כולי אליך, להתנתק מהכל ולחשוב איך אני מחברת אותך למציאות ההווה.
אז כשאני מביטה במקרר עמוס התמונות, אני מנסה להתחבר אליך בנקודות הדמיון, במקומות ובחוויות שהייתי רוצה שתהיי בהם. אני מסתכלת עליך, בתמונות, בזכרונות הקוליים והחווייתיים ממך, ומוצאת בכל אחד מהאחיינים שלך משהו ממך:
את הכמיהה לאהבה של יונתן
את הרגישות של רוני
את השובבות של עומר
את טוב הלב של מיקה
את הצחוק המתגלגל של שקד
את יכולת ההשתלבות עם הגדולים של יובל
ואת הדעתנות של עינב
כמה בני ובנות מזל הם על שקיבלו ממך את כל המעלות הרבות הללו. וכמה מחמיץ את הלב שאת לא יכולה להתגאות בכל זה, להשתלב בזה ולהנות מהם.
והדמיון הזה, כמו הזיכרון וכמו הגעגוע, פנים רבות לו. לעיתים הוא מנחם ולעיתים הוא מעציב, ולעיתים הוא עוזר להבין את העובדה שאת אינך ולעיתים דווקא מקשה כלכך על הפנמה של העובדה הפשוטה והמצערת הזאת.
ולמרות כל זאת, ואולי אף על פי - אני עדיין אוהבת אותך - יותר מאתמול ופחות ממחר,
אחותך, יעל.