זיכרון עם מיכל
קשה לבחור משהו אחד לספר, אבל יש יום עם מיכל שעולה הרבה במחשבות שלי ביום יום, במיוחד כשאני עוברת באזור של כיכר המדינה.
היינו בתקופת המיונים לצבא וקיבלנו זימון משותף למיון בתל אביב.
אני זוכרת את השיחת טלפון המשמחת כשגילינו שנוכל ללכת יחד.
נסענו ברכבת ועברנו יחד כמה שעות של שאלונים וראיונות, בין לבין ישבנו יחד במין חצר פנימית וחיכינו כבר שנסיים ונלך להסתובב בתל אביב.
שתינו לא באמת הכרנו את העיר ולא ממש תיכננו מראש לאן נלך.
הראיונות הסתיימו ובהחלטה ספונטנית החלטנו שניסע לכיכר המדינה.
אין לי מושג למה דווקא לשם מכל המקומות בעיר...
נראה לי שלא באמת ידענו ממש מה זה אומר, רק שם שהכרנו.
הגענו לשם באוטובוס ואחרי כמה דקות של הסתובבות הבנו שאין לנו ממש מה לחפש שם... התפדחנו להיכנס לחנויות, ומהר מאוד קלטנו ששתינו בעצם ממש רעבות, היה צהריים ולא אכלנו כלום.
מהר מאוד הבנו שזה גם לא המקום להגיע אליו מורעבות... כמה דקות של שוטטות עד שראינו מכולת קטנה.
נכנסנו והחלטנו לקנות חומוס מהמקרר וחבילה של פיתות.
צחקנו ממש מהסיטואציה אבל היינו מרוצות מהפתרון, רק לא ידענו איפה נאכל.
עוד כמה רגעים של התלבטות עד שהחלטנו שהכיכר עצמה היא מקום ממש טוב לפיקניק.
הלכנו לאמצע הכיכר והתיישבנו על הדשא.
ישבנו שם די הרבה זמן, אכלנו ודיברנו עד שנהיה מאוחר, ונסענו בחזרה לרכבת.
אני זוכרת טוב גם את הנסיעה חזרה, ובעיקר את ההתרגשות שהיתה ביום הזה.
פתאום היתה הצצה לחיים שיהיו לנו כשנהיה גדולות. נוכל לגור בתל אביב אם נרצה, להסתובב ולהנות מחיים של מבוגרים, נהיה עצמאיות והכל יהיה כל כך שונה ממה שהכרנו עד עכשיו.
הצטלמנו מלא ביום הזה, כמו תמיד, ואני חושבת שהחוויה הזאת היא מהרגעים שעיצבו את ההתבגרות שלנו יחד.
כמו הרבה זכרונות עם מיכל, כשהם עולים עולה חיוך, ואז דמעות.
השנים עוברות, בקרוב נציין 10, אבל יש הרבה דברים שאני יודעת שאני בחיים לא אשכח.
אוהבת לנצח
שז