חנוקי שלי.
געגוע.
געגוע לילדות שלנו.
געגוע לבילוי משותף איתך אצלך בבית.
או אצלי.
ללשמוע את אמא שלך קוראת לי "דבה" בקולי קולות.
ללהכין איתך בלינצ'ס יחד עם אלמוג ועל הדרך להרוס לאמא שלך את החשמל בבית. אבל העיקר שיש בננות כי איתי אוהב בננות אז אמא שלך דואגת שתמיד יהיה.
געגוע ללחטט ליעלי בחדר ולחפש בגד ים או תכשיטים (סליחה יעלי)
געגוע ללשמוע אותך מדברת על הטיול שאיתי והגר הולכים לעשות ביחד בחול ושאם הוא יעבוד הם יתחתנו.
געגוע ללשמוע אותך מדברת על ההערצה שלך לטל שגר בתל אביב ושזה כיף שיש אח שגר בתל אביב.
געגוע ללדבר עם טל דינלטון שהיא בעצם "בנננה" במסנג'ר.
געגוע ללבלות איתך יחד בדירה בתל אביב כי יש מלחמה אבל אנחנו לא יכולות להפרד. אז אמא שלך לקחה את שתינו.
געגוע לנסיעות המשותפות לכרמיאל או לירדן.
געגוע לריכולים שלנו.
לרגע שבו המצאנו את השם חנוקי.
געגוע לקבל ממך מכתבים קורעים מצחוק לכל יום בטיול השנתי שלי.
ללקבל ממך מצגות מרגשות או ציור שבו ציירת את שתינו.
געגוע למופע שנתי של הלהקות איתך.
לנסיעה המשותפת לברזיל.
ללשמוע אותך מתרגשת מזה שתשירי בפולין.
לחגיגות ימי הולדת. המון המון חגיגות ימי הולדת.
געגוע לרגע שבו טעמת עוף אחריי שנים של צמחונות.
ללצלם איתך ועם אלמוג את "בופור" ו"תקפצו לי"
ללשמוע על הנשיקה הראשונה שלך.
ללשמוע על החברות החדשות מהצבא. ועל פקודה אחת שאת אוהבת במיוחד.
געגוע ללצחוק יחד, לבכות יחד, להתעצבן יחד וגם להתעצבן אחת בשביל השנייה, ללקבל החלטה משותפת ולעדכן את השנייה במתרחש, לשטויות בלתי פוסקות, למבט המבין.
געגוע לחברה שאת. הטובה. המסורה. האמיתית והאהובה שהיית לי. אין לי מילים מספקות לתאר את החברות, את הרגעים, את כמות הגעגועים והזכרונות שעדין חיים במוחי.
געגוע לזכרון חדש.
מתגעגעת.