מיכלי,
כבר תשע שנים שיום הזיכרון הוא אח הימים המורכבים עבורי בשנה,
והשנה הוא הפך למורכב אפילו יותר.
יום זיכרון בו נכפה על כולנו לשבת כל אחד בביתו בלי הביחד שכל כך מחזק.
ואולי זו הסיבה שבימים האחרונים אני מוצאת את עצמי מנסה למצוא הכל.
לאסוף את כל הזכרונות והחוויות,
הרגעים המצחיקים, החיוך, הריקוד והצחוק המתגלגל שלך.
ובתוך מסע החיפוש ואיסוף הזכרונות המשותפים שלנו
נזכרתי ביום ההולדת ה16 שלך.
עשינו לך פיקניק הפתעה ביער ליד הבית.
אני זוכרת איך קישטנו את העצים בבלונים,
הבאנו אוכל (כמובן) וחיכינו לך.
כשהתקרבת והתחלת לראות את הבלונים
צחקת על ענת שהם שכחו להוריד אותם אחרי היומולדת של אח שלה שהייתה מעט זמן קודם.
אפילו לא עברה לך המחשבה שאולי זה לכבודך
וכל כך התרגשת והופתעת כשגילית שהמסיבה היא שלך.
השמחה שלך הייתה מדבקת מיכלי,
התמימות והצניעות והחיוך שובה הלב.
ככה בחרתי לזכור ולהזכיר אותך השנה, בחיוך.
עיברי לידר אמר בשיר החדש שלו,
שבאתמול נמצא כל מה שנהיה מחר.
ואת, את אומנם נשארת באתמול שלי
אבל לנצח תיהי חלק בלתי נפרד ממי שאני היום ומכל מה שאהיה מחר.
אוהבת תמיד
ומתגעגעת מאוד
אני