מיכל ואני שירתנו יחד באותו בסיס.
בדיוק סיימנו קורס קצינים וניסינו ללמוד להתמודד עם האתגרים שהטייטל החדש הביא איתו.
אחד מהתאגרים האלה היו תורנויות קצין תורן בלילות.
היינו צריכות להיות אחראיות על בסיס ענק וריק שחצי ממנו היה יער והצד השני שלו היה בית מעצר.
באחת התורנויות הראשונות שלי דיברתי עם מיכל בטלפון וסיפרתי לה שהלילות האלה מפחידים אותי ממש.
זאת הייתה התורנות האחרונה שעשיתי לבד.
בארבעת החודשים שהיינו שם באותו בסיס עשינו כמעט את כל הלילות שלנו יחד, וכל ערב כשהבסיס היה מתרוקן היה מתחיל ה"המופע של מיכל".
על כל הרצינות שהיינו צריכות לשדר ביום, מיכל פיצתה בשטויות בלילה.
באחד הלילות שמענו רעש בגדר והחלטנו שמישהו מנסה לפרוץ. הסתכלנו אחת על השנייה ורצנו החוצה עם הנשק נחושות להציל את הבסיס, יצאנו לרדוף באומץ אחרי מה שהתגלה כחזיר בר לעיניהם של כל החיילים שהיו באותו לילה בשמירה.
הייתה לנו נקודה קבועה על איזה כביש נטוש בבסיס שהיינו יושבות בה כדי לראות את הזריחה, בזמן שאנחנו מנהלות שיחות על החיים ברצינות תהומית ששמורה לאנשים בני 19.
מיכלי, אנחנו מציינים היום יום זיכרון קצת שונה.
ישבתי לחשוב מה אני הולכת להגיד וזה היה לי קצת קשה. כבר כמעט עשור שאני רק כותבת לך, לא מדברת.
הייתה פעם אחת שכל כך רציתי לדבר איתך, אז נסעתי אלייך לקבר, ישבתי על הספסל שמול המצבה שלך אבל לא יצא לי קול.
משהו בי עדיין מחכה שתעני לי בחזרה עם כל האנרגיה הזאת שלך והשמחת חיים הבלתי נגמרת שהייתה בך. בראש שלי, זה עדיין לא מסתדר כל השקט הזה מהצד שלך.
עבר כמעט עשור מיכל, אי אפשר להאמין איך שהשנים עוברות וכמה השתנה מאז הפעם האחרונה שראיתי אותך.
למרות זאת יש בי חלק אחד שהזמן נעצר בו.
תמיד תישאר בי נקודה אחת, בהירה, בת 19, יושבת איתך על הכביש בזריחה וצוחקת.
אני מאמינה שגם היום, יוצא לפעמים שאנחנו מסתכלות עליה יחד. רק בשקט.
אני אוהבת אותך, ומתגעגעת.